דברי התורה ז

ורי"ף דמפרשים משום דלאו כרות גיטא שלא יהיה לאדון זכות בשטר שחרור דומיא דגט אשה א"כ אמאי פסקינן גבי שפחה אם אמר הרי את בת חורין וולדך עבד ששחרור קיים ששפחה משוחררת הא יש לאדון זכות בשחרור בולד דבלא זה התנאי היה הולד ג"כ משוחרר רק מפני תנאי של האדון שכתב בשחרור וא"כ לא הוי כרות גיטא וצ"ע

סי' כ"ב סעיף א' (א) ויש חולקין דוקא אם קבל קרוב או פסול בדיין אחד או בע"א אבל אם קבל בתרי דאיכא תרתי לרעותא אפילו אחר גמר דין יכול לחזיר בו אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יוכל לחזור. ולכאורה יש לעיין היכא דהוי קנין רק על חדא רעותא דיהיה עד פסול כעד אחד ואחר קנין קבל עליו כבתרי או לענין דיין דקבל פסול בדיין ואח"כ קבל עליו להיות כתרי או כשלוש וגמרו הדין אי מהני דהא י"ל גמר דין לא מהני על תרתי לרעותא וא"כ ה"נ לא מהני אך יש לומר דהא קיי"ל דקנין מהני על חדא רעותא ועל זה אין יכול לחזור דהא אין לאחר קנין כלום וא"כ גמר דין יועיל רק על חדא רעותא וזה מהני אף לשטת רמ"א וכנ"ל ולפ"ז י"ל ע"ד הש"ך (ס"ק ב') דחולק על הסמ"ע דסובר דהיכא דקבל עליו דיין כשר במקום ג' דהוי רק חדא רעותא דדוקא בקבל עליו קא"פ א' במקום ב' דאיכא תרתי שמות לרעותא חדא דקבל פסול להיות ככשר והשני דמקבל להיות יחיד כרבים משא"כ בקבל א' במקום ג' דשם חד הוא, וש"ך חולק וסובר דהוי תרתי לרעותא והסמ"ע הוכיח דינו מתשובת הרא"ש, ולהנ"ל י"ל דתשובת הרא"ש מיירי דהוי קנין רק על חדא רעותא דיהיה כתרי דיינים ואח"כ קיבל עליו דיהיה כג' וגמר הדין דמהני דהא לא שייך תרתי לרעותא דהא מכח קנין אזיל חד רעותא ולא נשאר אלא חד רעותא ומהני גמר דין

(ב) ולעיל סי' י"ב וכו'. עש"ך (ס"ק ה') דפסק דאינו נקרא גמר דין אלא היכא דב"ד אמרו צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין אלא אם גמרו ב"ד ויצא מב"ד ע"ש [וכן נמשך אחריו הנתיבות סק"ז] ולכאורה משמע היכא דיצא מב"ד מהני חייב אתה ליתן לו, ולפע"ד דבר זה צ"ע דהא משמע מסוגיא דב"מ (דף י"ז) אף היכא דיצא מב"ד לא הוי פסק דין דנראה כמסתפקין בדבר וכן בב"ק (דף ס"ט) משמע ג"כ דלא הוי גמר דין ואף דלקמן (סעיף ג') מבואר דהיכא דיצא מב"ד הוי גמר דין היינו היכא דהטיל על עצמו חיוב ויצא מב"ד דלא הוי הדבר ספק אבל הכא גבי נאמן עלי אבא דמהני גמר דין וכיון דלשון זה לא הוי גמר דין רק כמסתפקין א"פ לא מהני אף אם יצא מב"ד וצ"ע

(ג) נתבאר איזהו מקרי גמ"ד עש"ך (סק"ו) דהביא דעת הטור בשטת הרמב"ם דסובר דצריך גבי נאמן עלי אבא דהוציא ממון על פיו אבל בלא זה לא ע"ש, ולכאורה קשה א"כ בסנהדרין (דף כ"ד) לרבא דסובר באתן לך מחלוקת א"כ אמאי צריך לחלוק בסיפא גבי היה חייב לחברו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך ועיין ברש"י דפי' תרתי דאתן לך למה לי ע"ש ולשיטת הטור דסובר דכוונת הרמב"ם דפסק גבי נאמן עלי אבא דוקא דהוציא ממון על פיו ממילא לר' מאיר דסובר דיכול לחזור אף אחר שהוציא א"כ שפיר רישא רבותא לר"מ דאפ"ה יכול לחזור וסיפא רבותא לרבנן דאפילו לא הוציא רק שנשבע התובע בחיי ראשו אינו יכול לחזור וא"כ צ"ע אמאי הקשה הגמרא

סעיף ב' (ד) אבל אם כבר דן לפניו לא יכול לחזור בו בש"ך (סקט"ו) כתב דלשיטת בעל התרומות וטור כיון דסוברים דלא מהני קנין לדון לפני כותים ממילא בדיעבד אף אם כבר דן נמי לא מהני דבמה יתקיים הדין עכד"ק, ולכאורה מאי הוכחה היא זו. נהי דקנין לא מהני דהוי איסור אבל מ"מ אם כבר דן י"ל דמהני אך י"ל דכוונת הש"ך היא כך דהא גבי נאמן עלי אבא מהני גמר דין צריך דוקא קיבל מקודם וגדולה מזו פסק הש"ך לעיל (סק"א) דצריך דוקא קבלה בב"ד אבל קבלת חוץ לב"ד לא מהני כמבואר בירושלמי, קבלה בפני שנים לא מהני אף לאחר גמר דין וא"כ הכא דקבלה לא מהני אף שהיא בפני ב"ד דהא קבלה לאיסור לית ביה ממשא ממילא הוי כאלו לא קבל כלל ולא מהני ושפיר כתב הש"ך אם דן כותי לא מהני כלל אף בדיעבד

סי' כ"ג סעי' א' ובלבד שלא יסתיר טענו' ראשונות כתב הש"ך (סק"ה) דאפילו בע"ד עדיין לא נסתלקו אם מכחישים לדיין לומר לא כך טענו אין הדיין נאמן לומר כך טענו ע"ש ובאו"ת (ס"ק ג') חולק עליו והביא מריטב"א קדושין (דף ע"ד) מוכח להיפוך דהקשה על קושיית הגמרא להדרי ולדייני דהא י"ל דאיירי דסותר טענות ראשונות ע"ש. ולשיטת הש"ך לק"מ דהא היכא דסותר טענות אין דיין אחד נאמן אלא ודאי אין חילוק ע"ש, ולפע"ד נראה היכא דדיין אומר פלוני זכיתי וכך טען פלוני וכך טען פלוני והוא אומר להיפוך כך טענתי ולי זכית כיון דדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אף שבע"ד אומר להיפיך אמרינן כיון שהדיין נאמן לומר פלוני זכיתי ופלוני חייבתי ממילא נאמן לומר סבה שבגללו זכיתי מש"ה כיון דבע"כ נאמן הדיין על הפסק כל זמן שעומדיו לפניו אבל היכא דדיין אינו זוכר רק שאומר שזוכר כך טען פלוני ופלוני מכחיש אותו י"ל ד לא הוי רק כשאר עד אחד, ולפ"ז דברי הש"ך איירי דאין הדיין טוען רק כך היה טענתך שפיר דאינו נאמן אבל קושיית ריטב"א היא דלמא איירי שפיר דאומר הדיין כך זכיתי לפלוני וכך היה טענתך שפיר נאמן כנ"ל ועיין

סי' כ"ו סעי' ד' שטר שכתוב בו שיוכל לתבעו בדיני אומות אינו רשאי לתובעו בפניהם. ואם מסר השטר לנכרי שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל ויש לעיין היכא דנתן נתבע לתובע רשות שיתבע אותו בערכאות וכל מה שיפסיד יותר קבל עליו לשלם הוצאות ערכאות והלך התובע בערכאות יען שהנתבע אינו רוצה לשלם לו אע"ג שהוא עבר עברה חמורה דאורייתא כמבואר לעיל מ"מ אין צריך תובע לשלם להנתבע הוצאות מה שהפסיד יותר וראיה לזה מהא דמבואר לקמן (סימן תכ"א) היכא דאמר קטע ידי ואמר בפירוש ע"מ לפטור או סימא את עיני ע"מ לפטור פטור אף דעבר עברה שסימא את עין ישראל הנה י"ל בנ"ד אף דעבר עברה חמורה מ"מ כיון שאמר הנתבע בפירוש שיקבל עליו פסידא ע"י ערכאות חייב הנתבע לשלם לתובע הוצאות דערכאות וצ"ע

הלכות עדות

סי' כ"ח סעי' א' (א) ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בש"ך (ס"ק ב') כתב בשם מהרש"ל כל היכא דאמרינן חייב