דברי התורה ו

בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והם לא רצו לברור השלישי דגבי דין לא מהני וגבי פשרה מהני (ולכאורה תמוה דאם בעלי דינין לא יתרצו לשנים אמאי גבי פשרה מהני דהא גבי פשרה צריך שיסכימו כלם א"כ הא אפילו בדין דאזלינן בתר רוב אפ"ה היכא דאחד אומר איני יודע לא מהני כמבואר במתניתין, וכן לקמן (סימן י"ח ע"ש. ועיין לקמן סימן י"ג) וא"כ אמאי מהני היכא דהסכימו דזה יברור לו אחד וזה יברור לו אחד והם יבררו השלישי והשנים לא עשו כן) וע"כ צריך לומר דר"ן סובר גבי פשרה מהני ג"כ רוב כמו בדין, ע"כ סובר הר"ן שפיר דבפשרה מהני אם לא בררו השלישי דבשלמא גבי דין י"ל מש"ה לא מהני כמו שכתב הסמ"ע (סימן י"ג ס"ק חית) דאיכא למימר אלו היה השלישי עמהם היה אמר טעם וסברא והיו השנים מודים לו אבל גבי פשרה סובר הר"ן דלא שייך זה מש"ה מהני אף אם לא יבררו השלישי וא"כ מוכח שפיר דר"ן סובר דגבי פשרה נמי א"צ שיסכימו כולם וחולק על המחבר ולכך הביא מחבר דין זה בלשון יש אומרים

סי' י"ג סעיף ו' ב"ד הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם דליכא למימר שיפסקו ב"ד הגדול את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינים עומדים לפני הדיינים ועיין סמ"ע (סימן י"ד ס"ק ה') וש"ך (סימן זה ס"ק ח') ע"ש מקור דין זה נובע מריטב"א מס' מכות (דף ו' בד"ה שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמין) וכן מבואר בנ"י סנהדרין פרק זה בורר דהטעם הוא שאין כח ביד ב"ד לעשות פסק דין משום דבעינן ועמדו ולכאורה קשה לפ"ז לשטת ר"ת ושאר פוסקים דסוברים דעדים יכולים לשלוח בכתב עדותם לב"ד דתורה לא פסלה רק אלם שאינו ראוי להגיד בע"פ אבל בראוי להעיד בע"פ אינו פסול אם שולחים עדותם בכתב לב"ד ואמאי הא בעינן ועמדו שני אנשים דעיקר קרא ועמדו קאי על עדים רק על בעלי דינין נמי קאי כמבואר פרק שבועות העדות וא"כ אמאי יכולים לשלוח כתב עדותם לב"ד דהא לא הוי ועמדו ועיין בריטב"א דמש"ה צריך שיפסקו דוקא ב"ד שטענו בפניהם מטעם דאמרינן בשבועות דקאי ועמדו על בעלי דינין נמי אבל עיקר קרא קאי על עדות וא"כ צ"ע ועיין בבדק הבית סימן זה דהביא ג"כ בשם ריטב"א דמש"ה פסול משום דבעינן ועמדו א"כ קשה קושיא הנ"ל ועיין

סי' י"ד סעיף ה' (א) אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדון חייב לפרוע לו כל יציאותיו משעה שנעשה סרבן מקור לדין זה ממסכת ב"ק (דף קי"ב ע"ב) אבל לפתיחה לא משום דבעי למיתב זוזי לספרא והביאו נמוקי יוסף אף דקי"ל דאין המתחייב צריך לשלם לכשנגדו יציאותיו אבל סרבן חייב וזה מוסכם מכל הפוסקים ולכאורה צ"ע דהא מבואר שם בתוס' בד"ה דקבעי למיתב זוזי לספרא כשקורעין אותו משלם הוא שכר הסופר עכ"ל, א"כ נראה מדברי תוס' היכא דבא לב"ד נתיר את השמתא רק אם הוא רוצה שנקרע השטר שמתא צריך למיתב זוזי לספרא, וכן כתב התומים (סימן י"א) ופי' דברי התוס' דאם רוצה שלא יהי' לו הדבר לבושה ולקלון ימים רבים צריך ליתן שכר ספרא, אבל השתא מתירין השמתא מיד וא"כ אין ראיה לעולם נוכל לומר דאין צריך ליתן הוצאות מכח סרבנות רק כאן דאם הוא רוצה שנקרע השטר כדי שלא יהיה לו לקלון אזי צריך לשלם, אבל ודאי נראה דאם לא רצה ליתן שכר כתב פתיחא אין מתירין לו השמתא, ואף כוונת התוס' נוכל לומר כך כשקורעין אותה דהיינו כשמתירין לו ג"כ קורעין השטר שמתא אבל באמת אם לא נתן אין מתירין לו השמתא וכן מבואר ברא"ש ובתשובת הרא"ש כלל קל"ו ע"ש ועיין

(ב) מי שאמר לחברו שילכו לדון במקום אחר ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו. לכאורה נראה דודאי אם הלך הנתבע ותובע לא הלך אף אם אינו תובע אח"כ את חובו מ"מ הנתבע יכול לומר לו שהוא ודאי חייב לו יציאותיו מטעם מזיק ואני אין חייב לך כלום אם תרצה תבעני בדין אבל בלא זה אינו יכול תובע לומר אני לא אתבע את חובי כיון שלא הלכתי מ"מ סוף סוף מה שאני הלכתי היה על חנם והרי מזיק אותי וכן הדין אם התובע הלך ונתבע לא הלך אחריו ג"כ חייב מטעם מזיק. וראיתי בחדושי אנשי שם על מרדכי דמחלק בין תובע לנתבע וכתב דנתבע ודאי חייב אם לא הלך מטעם דאם לא הלך הוי סרבן וצריך לשלם כל יציאותיו, אבל גבי תובע יש חילוק ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין דהא דנתבע חייב מטעם סירוב היינו רק אם יצא מחויב כמבואר בסמ"ע (ס"ק כ"ח) בשם ריב"ש אבל בלא זה אינו חייב וא"כ אין כאן חילוק אלא נ"ל בין תובע ובין נתבע לעולם חייב מטעם שהוא מזיק על הליכתו בחנם ועיין

סי' ט"ו סעיף א' אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף בתומים בסוף הסי' הביא ראיה דהיינו דוקא לתובע ת"ח אבל לא לנתבע ת"ח דאל"כ אמאי צריך רב יוסף לשלוח לרב נחמן (בשבועות דף ל') עולא חבירו עמית בתורה למשרי בתיגרא דהא כאן איירי שכנגדו היה ת"ח כמבואר בתוס' (ד"ה א"ו לשודא ע"ש ותיפוק ליה משום שכנגדו אלא ודאי לנתבע ת"ח אין כאן מצוה להקדימו, ובנתיבות דחה דאיירי שנתבע טוען ע"י מורשה ועיין באורים והוא דחוק ולפע"ד נראה שנוכל לדחות ראיית התומים דהא קיי"ל חכם שמחל על כבודו כבודו מחול א"כ נוכל לומר דאף בשביל הנתבע ת"ח מצוה להקדימו ואפ"ה צריך ר"י לשלוח עולא עמית בתורה דדלמא שכנגדו מחל על כבודו ורוב פעמים הוא כך דנתבע רוצה לעכב הדין ושפיר שלח עולא עמית היינו התובע עמית בתורה והוא לא ימחול על כבודו אבל באמת היכא דנתבע אינו מוחל על כבודו נוכל לומר דגם בשביל הנתבע לבד אם הוא ת"ח ג"כ מצוה להקדימו ועיין לקמן סעיף ד'

סי' י' ט"ז סעיף ד' האומר לחברו שטר שבידך זכות יש לי בו אם הלה מודה שיש לו בו זכות חייב להוציאו בב"ד. ומקור דין זה נובע מתוס' ב"ב (דף קמ"ט) ומהרי"ף מסכת גטין (דף ט') דמפרשי הא דאמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא היא היינו משום דגט שחרור ילפינן לה לה מאשה וכמו גבי גט אשה צריך שיהיה הגט מובדל ומופרד ולא יהיה לבעל שום חלק בגט כמו כן גבי שחרור צריך להיות שלא יהיה להאדון חלק בשחרור, הלכך אם כתב לעבד כל נכסי חוץ מקרקע פלונית לא יצא לחירות כיון שיש לאדון זכות בשחרור ששייר לעצמו קרקע כל שהוא ונשמע מזה שאם יש לאחד זכות בשטר שביד חברו צריך להראות לו שטר זכיותיו כיון שיש לו חלק בשטר וכן כתב בספר תורת גטין שם ולכאורה צ"ע מסוגיא דקדושין (דף ס"ט) האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה דברי רבי יוסי הגלילי וחכמים אומרים דבריו קיימים וכן פסק ביו"ד (סימן רס"ז סעיף ס"א הכותב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים, ולפי שטתם של תוס' ב"ב