דברי התורה סז

שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו עליו להביא ראי' ומסיק רב בקיום השטר אמאי מהני דהא הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו ותי' תוס' דהתם הדיינים ודאי רמי אנפשיהו לאסהודי לגמרי ע"ש, וצריכים להבין דהא אי אמרי' דייני קיום חתמו על קיום אעפ"י שלא קראוהו מנא ידעי שהעסק היא מאחים, ועיין במהרש"א דכתב מסתמא זה הנישא ונותן בתוך הבית הלך בפני ב"ד מה העדים לקיימן ע"ש ולפע"ד נראה דאין צריך לזה דהא מבואר ברמב"ן ב"ב (דף נ"ב) דצריך הדיינים שיודעים מי הוא המלוה בתוך השטר וכן מבואר לעיל (סימן מ"ו סעיף ב') עיין שם וכיון דיודעים ששם זה הנכתב בשטר הוא של אח הנושא ונותן בתוך הבית רמי אנפשייהו כמו שכתוב תוספות ואין אנו צריכים לדחוק כמו שכתב המהרש"א

סימן קמ"ח סעיף ב' (א) וכן אם היו ד' השדות לאיש אחד שקנה אותן מארבעה אין לו עליו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהם ואני קניתי מכל אחד זכות שיש לו יש להסתפק היכא דירש יורש אחד מהמקיפים א"כ י"ל דהכא לא שייך לומר אי שתקית שתקית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו בשלמא גבי לוקח בשעה שמטא לידו זכה מכח אי שתקית אבל גבי ירושה בשעה שמטא לידו אין בעלים קיימים ושפיר צריך ליתן לו דרך דיכיל לומר דרכי גבך דלא שייך לומר אי שתקית ולא לחנם נקט הגמרא סברא אי שתקית או דלמא אפשר דעיקר כוונת הש"ס משום מה מכר ראשון כל זכות שיש לו בה א"כ אפילו בירושה יורש ג"כ כל זכות שתבא לידו ויכול לדחות אותו מן הדרך וצריך עיון

(ב) ואם החזיק בדרך בדין חזקה ואומר היא דרכי אין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה. עש"ך סק"ג דכתב דקאי אכל הסימן ואפילו הכי לא בעי חזקת ג' שנים אלא כיון שהוא מוחזק וטוען ברי הו"ל אינך מוציא וכיון שטוענין שמא אין יכולין להוציא אלא בראיה ברורה ע"ש ונראה דלא פליג על הסמ"ע דגם הש"ך מודה דלדברי הכ"מ דאיירי דהחזיק בו בע"כ ודאי לא קאי אלא אמאי דסמוך ליה אלא איירי דהחזיק בו ברשות בעל השדה דלא מחה וכיון דהוא טוען ברי וסבר שבודאי דרכו היא ואח"כ כשראה שגם אחרים מסופקים שמא יש דרך אצלם ובא וערער וטוען מה חזית דיש דרך אצלי שמא אצל אחרים הוא שפיר סובר הש"ך כיון דהוא מוחזק ה"ל אידך מוציא ואין יכול להוציא מתחת ידו אלא בראיה ברורה ולפי זה לא קשה קושיית נתיבות המשפט כנ"ל בכוונת הש"ך ועיין

סימן קמ"ט סעי' י"ד (א) כותי שאכל כמה שנים קרקע הידוע כישראל וכו' תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה [סעיף ט"ו] ישראל שקנה מכותי קרקע הידוע שהיה של ישראל דינו כמותו ואין אכילתו ראיה. עש"ך (סקי"ג) דמשום הכי אפילו מישראל שקנה מכותי נוטל המערער ג"כ בלא שבועה כיון דכותי נוגע בדבר וכמבואר לעיל ברמ"א (סימן ע"ה) כשהיא ע"פ אחד שהוא נוגע אין משביעין ע"ש לכאורה נלפע"ד דאין ראיה משם דהתם נוגע. הוא ובעל דבר אינו יודע משום הכי א משביעין אבל כותי כשאמר לישראל קודם שמכר שקנה קרקע זו מישראל שפיר י"ל דצריך לשבע היסת נגד הלוקח ישראל וכשטת הראב"ד וכמו שטוען היורש אבא אמר לי שיש לו מנה בידך דמבואר (בסימן ע"ה סעיף כ"א) דהפוסקים סוברים דצריך לשבע ע"ש כיון דתבע מכח בעל דבר ע"ש הכי נמי כן אלא בעיקר דינו דהראב"ד צ"ע כמו שהשיג המגיד משנה הובא בסמ"ע (סקכ"ג) ולפע"ד י"ל דטעם של הראב"ד הוא דהא מבואר בבעה"ת (שער ז') דמשום הכי כופר הכל צריך לשבע היסת משום חזקה אין אדם תובע ומשום להפיס דעתו ועמ"ש בזה (בסימן פ"ז סק"ו ובסי' ק"מ סק"א) ולפ"ז שפיר דגבי כותי לא הוצרכו חכמים להפיסו וזה דוקא היכא דאין הפסד לישראל אבל היכא דלקח ישראל הקרקע מכותי שפיר צריך המערער לשבע כיון דיש הפסד לישראל בכך ועיין

סעי' י"ט (ב) אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל כיצד וכו' עד שיאכל ג' שנים רצופות אחר שהגדיל [הג"ה] ויש אומרים דאינה חזקה דהואיל וירד לשדה כשהיה קטן לא ידע שהיתה שלו שימחה עסמ"ע (סקכ"ט) דאפילו החזיק ג' שנים אחר שהגדיל אינה חזקה ע"ש ועיין במשנה למלך (פרק י"ד מטוען ה"ו) דפירש בכוונת הרמב"ם דכתב טען אתה מכרת לי דכוונתו כשהגדיל דהא קטן אין יכול למכור קרקע עד שיגדיל ע"ש ולכאורה קשה דהא המחבר הביא ג"כ לשון הרמב"ם דטען אתה נתת לי אתה מכרתי לי ואם אמר אתה מכרת לי א"כ אמאי קאמר המחבר דאם אכל ג' שנים אחר שהגדיל דמהני דהא כולי עלמא יודעים דאכל קודם וא"ת מתחלה נחית לקרקע שלא בתורת מכר לא מהני אח"כ שני חזקה כמבואר לקמן (סימן ק"ן) ע"ש ועיין רמב"ן בבא בתרא (דף ל"ט ד"ה כיון שמיחה) דהביא ג"כ הטעם דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו החזיק שני חזקה אחר שהגדיל דכיון בתחלה לא היה שלו ע"ש וצ"ע

סימן ק"ן סעיף ב' (א) נתנה הממשכן לבנו במתנה וחזר ועשה שטר מכירה לבעל המשכונא עטר המכירה אינו כלום וכו' ואינו אלא כמלוה ע"פ ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ע' עיין שם

סעי' ו' (ב') כמו שהדין בין ראובן ושמעון כן הדין בינו ובין יורשי שמעון וכו' ויש מי שאומר דכל מאי דמצי אביהן למטען ולהשביע טענינן להו ליתמי אפילו בשמא והיא שטת הרא"ש ונ"ל אף ליש אומרים היינו דוקא היכא דאכל פירות דיתמי הגם דהוא נאמן במגו דלקוח מ"מ צריך לשבע אבל אם טען דלקח מאביהם ואכל שני חזקה א"כ לא שייך ממון זה ליתמי לכ"ע א"צ לשבע ואין להקשות יהא נאמן במגו דלקוח דהא מבואר בש"ך (בסימן ס"ו סקקכ"ה וסימן צ"ה סקי"ז) דגבי שבועת היסת לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ובמק"א כתבתי דמהרא"ש בסוגיא דאומן משמע אפילו בשבועת היסת נמי אמרינן מגו לאפטורי משבועה וצ"ע: