דברי התורה ס

על הבעל כלום דיש לומר דודאי קים ליה בנפשיה שהמעות הללו שלו הן דלא עביד אינש [עבד] לאשתו אבל גבי פקדון לא שייך זה דינו כמו מקח אך לפי מה שהביא הבית יוסף בשם הרשב"א [דהטעם] דחוששים דשמא של הבעל היא המעות דאל"כ היה לה לוקח בהם קרקע יש לומר גבי פקדון נמי שייך טעם זה וצ"ע ואם תקשה לך למה נקט הברייתא וגם הפוסקים לוה מן האשה הל"ל הפקידה ביד הבעל אפשר לומר דלרבותא נקטיה דגבי פקדון יש לומר דודאי חיישינן שמא של בעל הוא דהא בעל יהיה פטור אפילו מפשיעה דהא אשה עמו ובעליו עמו קרינא ביה ולכך נקט רבותא יותר אפילו במלוה חיישינן וצ"ע

סי' קכ"ח סעי' א' בהג"ה (א) וי"א דוקא כשפורע ע לישראל אבל פורע לכותי חייב לכו"ע. ע' סמ"ע (סק"ד) דהטעם דכותי אינו מתרצה כ"א ברצי כסף ועי' ש"ך ס"ק ו' דחולק על הרמ"א והביא ראיה מהרשב"א בתשובה שהביא הב"י (בסי' זה) בנאמני הקהל שלוו מהכותי אלף דנרים דכתב הרשב"א דאין זה כפורע חיב שלא מדעתו משום דכל הקהל שותפים הם אבל בלאו"ה פטור מוכח דאפי' פרע בשבילו לכותי נמי פטור ע"ש ולפע"ד נראה דאין ראיה מהרשב"א דהא הרשב"א איירי שהכותי תפס הבהמות מאחד מהם ומוכרחים לשלם לו ועל זה כתב הרשב"א דכל הקהל שותפים הם אבל בלאו הכי ודאי פטור דהא כלל גדול הוא אין לך אדם נתפס על חברו וחברו יהא חייב ליתן לו וא"כ עיקר כוונת הרשב"א דאע"ג דסברא היה לומר דהקהל פטורים דבכה"ג פורע חוב ודאי פטור כמבואר בסמוך (סעיף ב') אפילו הכי חייבים דהוי כמו שותפים אבל היכא דפרע מעצמו לכותי י"ל כשטת הרמ"א דחייב לשלם לכולי עלמא

(ב) יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חברו בידו אבל אם היה בידו משל חברו ופרע חובו מה שעשה עשוי עסמ"ע (סק"ה) וש"ך (סק"ח) ועיין בית יוסף (מחודש ב') דכתב גם כן אף להרי"ף בתשוב' דס"ל דמי שפרנ' יתו' בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו דהיתום פטור כיון שלא אמר בתורת הלואה נתן וכתב הב"י דזה דוקא היכא שאינו בידו משל היתום אבל היכא דיש בידו משל היתום לא אמרינן למתנה וגמילות חסד נתן אע"ג דלא אמר לשם חיב נתן ע"ש ולכאורה צ"ע (מאי ראיה הביא רשב"א הא) [בדברי] הר"ן בכתובות הביא (אותה) ראיה בפרק שני דייני גזרות דהמפרנס את חברו בסתם לא אמרינן לשם מתנה אלא בתורת הלואה מירושלמי פרק איזהו נשך היכא דדר מלוה בביתו של לוה בסתם צריך ליתן לו שכירות שמעינן דבסתם לא למתנה, נתכוין ע"ש ולפי הנ"ל אין ראיה משם דבשלמא הכא אית ליה למלוה מעות גבי לוה משום הכי אע"ג דלא אמר לשום שכירות מ"מ כיון דמעות מלוה בידו משום הכי, חין צריך הלוה לפרש לשם שכירות אבל באמת היכא דלית ליה מעות חברו בידו לעולם נוכל לומר דבסתם לשם מתנה מכוין וצריך לפרש דלשם חוב נתן וצ"ע

הלכות ערב

סימן קכ"ט סעיף א' (א) המלוה את חברו ואחר שהלוהו אמר לו אחר אני ערב או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר הנח ואני ערב וכו'. עסמ"ע (סק"ב) דאמר לו הנח לו עתה ואם לא יתן לך לאחר זמן אני אתננו לך אבל אם פטרו לגמרי מבואר לקמן דהוי כערב בשעת מתן מעות וכן כתב הש"ך (סק"א) ע"ש שהביא ראיה מתשובת הרשב"א ע"ש ולפע"ד צ"ע ודאי אם אמר הנח לו ואני אתן לך שפיר דפטור לגמרי והוא נעשה בע"ת למלוה כמו ערב בשעת מתן מעות ונשתעבד אבל הכא דאמר הנח ואני ערב מוכח להדיא שאין כוונתו שיפטר לגמרי דאם הי' כוונתו שיפטר לגמרי לא שייך לומר לשון ערב כי הוא לבדו נעשה בע"ח וראי' לזה דהא אפי' בנשא ונתן ביד סובר הרמ"ה היכא דקאמר בלשון ערבות להשתעבד ללוה נמי מתכוין כמבואר בטור (סעיף כ"ב) אף דהרי"ף חולק על הרמ"ה אבל הכא מודה ועיין (סעיף י"ט) וכן נראה לקמן (סעיף כ') היכא דאמר אני ערב דלא לפטור את הלוה נתכווין ע"ש ועיין מס' ב"ב (דף קע"ד) דלשון ערבות אפילו לר"י לא הוי אלא ערב בלבד ע"ש

סעי' ה' בהג"ה (ב) מי שנתן מתנה לחבירו ואמר ליתנה לו לאחר זמן והעמיד לו ערב י"א דהוי כערב בשעת מתן מעות ויש חולקין. עש"ך (ס"ק ט"ו) דהרי"ו (נתיב ט"ו ח"א) דייק לי' מתוס' גיטין פרק הניזקין (דף נון) דערב דכתובה לאחר נשואין משתעבד, ועיין תוס' ב"ב (דף קע"ד ד"ה בר מערב דכתובה) דהקשה אמאי לא פריך הגמ' ממתניתין וכן הי' רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה ידירנה הנאה תיפוק לי' דערב דכתובה לא משתעבד אלא ודאי ערב דכתובה משתעבד ע"ש ובספר תורת חיים תי' על קושיית תוס' דממתניתין לא מצי למפרך די"ל דאיירי לאחר נשואין השתעבד כמבואר בתוס' גיטין פרק הניזקין הנ"ל, ולפע"ד נראה דאי אפשר לומר כתירוצו דמתניתין איירי דהשתעבד לאחר נשואין דאם כן קשה אמאי קאמר רשב"ג ידירנה הנאה שמא עשו קנוניא על הערב דהא במסכת ערכין (דף כ"ג) קאמר הגמרא דמש"ה גבי כתובה ידירנה הנאה כיון דמצוה עביד ע"ש וא"כ אי איירי דהשתעבד לאחר נשואין אמאי צריך לדור הנאה דהא לא עביד מצוה אלא ע"כ מתניתין איירי קודם נשואין ושפיר הקשה תוס' דהוי מצי למפרך ממתניתין

סעי' ט"ו בהג"ה (ג) ואין הלוה נאמן פרעתי לו דה"ל לקבלן להתנות. עש"ך (ס"ק ל"ב) דהביא בשם הרב המגיד ובעה"ת דחולקים על זה ע"ש, ולפע"ד יש להליץ בעד הרמ"א דטעם של רמ"א הוא דבשלמא ערב פטור אי טעין הלוה פרעתי דהא ערב לא התחייב את עצמו רק בתנאי שאם לא יוכל להוציא מיד לוה יפרע הוא ואם כן שפיר היכא דלוה טוען פרעתי אף דערב אינו יודע אם האמת אתו מכל מקים ספק הוא אם נתקיים התנאי דאינו יכול להוציא מיד לוה או לא והוי כאומר א"י אם הלויתיני דפטור כיון דספק הוא אם נתקיים התנאי דאינו יכול להוציא ומחויב ערב או לא נתקיים התנאי ואינו מחויב כמבואר בשיטה מקובצת ב"מ בשם הרמב"ן וריטב"א בסוגיא דשאלה ושכירות ע"ש [וכן ס"ל להר"ן קידושין דף ס"א ע"ש וטעמו מבואר באחרונים דס"ל דטעמא דא"י א"פ הוא משום חזקת חיוב ובו"ש ולא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ולכן בתנאי דמספקינן בעיקר החיוב פטור ועז"ר ח"ב ס"ס פ"א] אבל גבי קבלן כיון דנתחייב בלי תנאי