דברי התורה נט

והובא בש"ך (סקס"ח) ע"ש א"כ מבואר היכא דהנפקד או הלוה לא משלם כפשוטו דיכול לחזור על הממחה דאל"כ אמאי הוי מרא דארעא עד דלוה או נפקד אינו חייב הא הוי נוגע בעדות דמשום הכי אמר שטעה בחשבונו דזה נוח לו לגבות ושני קשה ממנו דזה הוי נגיעה גמורה כמבואר בסוגי' דפו"ט ובכמה מקומות אלא, ודאי לשיטת הרא"ש ושאר פוסקים דסוברים דיכול לחזור על הממחה אם הנפקד או לוה לא שילם הוי לממחה עדיין חיוב עליו יותר מערב ושפיר הוי מרא דארעא עד דהא אינו נוגע דיכול לחזור על לוה שלו ואינו מוכרח לומר שטעה ושפיר הוי עד

סעי' י"ח (ב) ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום וכו' אבל אם מודה כוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו ולא היה חייב לראובן אלא שכר אותו חפץ אינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשמחזיר לו החפץ, עש"ך (ס"ק ע"ו) דתמה דמה בכך דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מהשתא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמבואר בריטב"א ע"ש, ולפע"ד נראה דיש לומר דנהי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מכל מקום אינו חוב ברור דיוכל להיות שנגנב החפץ או נאבד ואם יגנב או יאבד חייב השוכר בדמי החפץ ממילא יפטור מדמי שכירות כמבואר בש"ך לקמן (סימן ש"ט) בשם ראשונים ע"ש וכיון דאינו חוב ברור לא תקנו מעמד שלשתן כמבואר בפוסקים והביאם הש"ך (סק"א) ע"ש ולפ"ז הכא ג"כ אינו חוב ברור דלמא יגנב או יאבד החפץ ושוכר כשומר שכר ויתחייב בדמי החפץ ויפטור מדמי השכירות ע"כ פסק שפיר המחבר דלא תקנו בזה מעמד שלשתן ועיין בקצות החושן דתירץ דאף דקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ כ"ז שלא החזיר לו החפץ לא הוי חוב כנראה מרש"י קדושין (דף מ"ח סוף ע"א) ומתוס' בבא קמא וכן כתב הבית שמואל (סימן כ"ח) עיין שם ולפע"ד נראה דלא דמי להתם דהתם בב"ק ובקדושין איירי באומן ושפיר יש סברא לומר דלית לך גבאי מידי אדרבא חפצי גבך משום הכי אף דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו דוקא משעת חזרת חפץ נעשית מלוה למפרע אבל לא קודם] החזרה אבל הכא גבי שוכר דיש למשכיר חפץ גבי שוכר שהשכיר לו שפיר חייב בשכירות אפילו קודם שהחזיר לו חפץ דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ אמאי לא מהני ביה מעמד שלשתן ע"כ נראה כמו שכתבתי משום דאינו חוב ברור דדלמא נגנב או נאבד ויתחייב בדמי חפץ ויפטר מדמי שכירות ובחוב שאינו ברור לא תקנו מעמד שלשתן כנ"ל ועיין תומים שתירץ באופן אחר וקצת נוטה לדרך זה

סעי' כ' (ג) מעמ"ש ע"י שליח כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל לא מהני הוא מהרא"ש בסוגיין בגטין והוכיח כן מעובדא דאיסר גיורא ע"ש, ויש לספק כשמקנה במעמ"ש בתנאי ולא נתקיים התנאי האם אמרינן דתנאי בטל ומעשה קיים כיון דמעמ"ש לא, מהני ע"י שליח הוי כמו בחליצה דלא מהני תנאי משום דמעשה אי אפשר להתקיים ע"ש או דלמא הואיל דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא מהני תנאי ובמק"א הארכתי בזה

סעי' כ"ב (ד) יש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לכותי במעמ"ש וכו' וכן כותי שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לישראל פלוני במעמ"ש ואמר הנפקד או הלוה כן אעשה קנה. עסמ"ע וש"ך וט"ז שדקדקו דלמה נקט המחבר ואמר כן אעשה דלמה צריך לומר כן ע"ש ולפע"ד נראה פשוט דלכך נקט המחבר ואמר כן אעשה דהא מעמ"ש גופיה יש מחלוקת בין הפוסקים אם קונה בעל כרחו או לא אף דמחבר הכריע דמעמ"ש ישנו בע"כ היינו דוק' במלו' ישראל דליכא פסידא ללוה דמה נפ"מ אם פורע לזה או לזה אבל במלוה כותי דאיכא פסידא ללוה דהא הפקעת הלואה מותר בכותי וא"כ מצי הלוה או הנפקד לטעון למקבל אתה גרמת לי הפסד וע' בתוס' בבא קמא (דף קי"ג ד"ה ולא אמרן) דזה נקרא הפסד ועיין לקמן (סימן שפ"ח בהג"ה סעיף י"ב) ע"ש ולפ"ז שפיר דברי המחבר היכא דכותי הוא המלוה או המפקיד (דהא גם בהפקעת פקדון הדין כן כמ"ש התומים סי' ע"ב סקנ"ז) ומקנה לישראל אחר במעמ"ש צריך הנפקד או הלום לומר כן אעשה דאל"כ יכול הלוה לומר למקבל אתה גרמת לי הפסד דכ"ז שבע"ח שלו הוא כותי באפשרות שמפקיע הלואתו דהיה בימים הקדמונים דמותר על כן צריך לומר כן אעשה ונתרצה ועיין בתומים

[בהג"ה] (ה) ואפילו נטל את שלו והציל הפקדון נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא עליו עש"ך (סקק"ג) דאפשר דאפילו נתן ישראל שלו והציל הפקדון גם כן נוטל כל מה שהוציא דאם לא היה עושה כן היה נוטל כותי הפקדון ע"ש ולפע"ד נראה בפשיטות דחייב המפקיד לשלם כל מה שהוציא דדומה לשומר שקידם ברועים ומקלות דחו זר ונוטל מבעה"ב כמבואר בב"מ (דף צ"ג) ע"ש ואפילו שומר חנם דקודם נמי חוזר ונוטל מבעה"ב כמבואר בתוס' בבא קמא (דף נ"ח) ותוס' ב"מ (דף ל"א) ע"ש וכן מבואר בש"ע (סימן ש"ג) ע"ש ולפ"ז מה לי שהוציא ממון על רועים כדי להציל ומה לי הכא שהוציא ממון כדי שלא יגזול הפקדון ודאי צריך מפקיד להחזיר לו דהא אי לא נתן זה הממון שלו בודאי הי' נוטל הפקדון דהא הש"ך עצמו כתב (בס"ק ק"ב) דהכא איירי באופן דנכרי יכול ליטול הפקדון לפיכך נראה בפשיטות דצריך המפקיד להחזיר לו כל הוצאות וכן מה שכתב הש"ך (בס"ק ק"ד) דאפשר דאם כבר החזיר הפקדון למפקיד דאין צריך לשלם לו מה שהוציא כדין כל ספיקא דממונא לפי שהר"מ מפונטיי"ז חולק אבל לפי מה שכתבתי נראה בפשיטות דודאי צריך להחזיר לו דומיא דשומר שקידם ברועים ומקלות והחזיר הבהמה אעפ"כ צריך לשלם לו מה שהוציא והכי נמי כן דכבר החזיר הפקדון צריך לשלם לשומר הוצאותיו

סי' קכ"ז סעי' א' (א) האיש שלוה מאשתו ואח"כ גרשה וכו' אין להם עליו כלום עסמ"ע (סק"א) דלשיטת המחבר דסובר דגבי לוה אפילו מעות שאינם טמונים [פטור אזי] גם כשבעל לא טען ברי אפ"ה אין לו עליו כלום, ויש לעיין אם הפקידה בידו י"ל דמודים הרמב"ם והמחבר דדינו כמו מקח דבשלמא גבי הלואה שייך לומר דלא ניחא לים לשוי' עבד לוה לאיש מלוה משום הכי אפילו במעות שאינם טמונים אין לה