דברי התורה נז

ונאבד חייב וכו' אבל אם אמר לו הלוה הילך מעותיך ולא רצה המלוה לקבלם וזרקם לפניו אם הוא במקום שמלוה משתלמת שם נפטר וכו' דפרעון בע"כ פרעון בגטין (דף ע"ח ע"ב) אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגטין אמרו ולא לדבר אחר וכתב רש"י (בד"ה ולא) וז"ל דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא עכ"ל ובתוס' שם (ד"ה לגיטין) הקשה על רש"י דהא בדבר אחר נמי אמרו נתינה בע"כ הוי נתינה, וע"ש מה שתירצו, ולכאורה קושיית תוס' על רש"י היא קושיא עצומה דהא בחוב נמי פרעון בע"כ הוי נתינה, ולפע"ד נראה לתרץ דברי רש"י דמד"ק הכא נשמע דבר חדש דמדכתב רש"י גבי גט בע"כ קנוי' לה ולא כתב דמתגרשת בע"כ מזה נראה דכוונתו כיון דאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה וכיון דגט הנכתב נכתב רק לשמה ושייך לה, לכן היכא דמטא לידה קנוי' לה קנין עצמיית וזה מוכח מלשון רש"י דכתב קנוי' לה וזה דוקא בגט אבל בחוב אף דפרעון בע"כ הוי פרעון מ"מ אם אין המלוה רוצה לזכות בחוב אינו קנוי' למלוה בע"כ רק דאעפ"כ פטור כמו שכתב הרשב"א לעיל בסוגיא דנתינה בע"כ (דף ע"ה ע"א ד"ה מכלל) ע"ש ולפ"ז מיושב קושיית תוס' על רש"י דה"ק דגבי גט קנוי' לה קנין גמור בע"כ אבל גבי חוב אף דלוה פטור מ"מ אינו קנוי למלוה קנין עצמיית כמו שכתב הרשב"א ולכך שפיר אמר רב אסי אמר ר"י לגיטין אמרו דבע"כ קנוי' קנין גמור ולא לדבר אחר דבחוב אף שהלוה פטור גבי פרעון בע"כ מ"מ אינו קנוי למלוה קנין גמור בע"כ, הן אמת דמצינו דעת ארבעה עמודי התורה הגאונים האדירים זי"ע דנקטו דבגט לא בעינן זכי' רק נתינה מדמתגרשת בע"כ דידה, ע' בהפלאה כתובות (דף פ"ו ע"ב בתוס' ד"ה האומר) ובקצוה"ח (סי' ר' סק"ה) ובדברי משפט (סי' קצ"ז) ובזית רענן ח"ב (ס"ס ל"ו) ועי"ש שמביא לזה דברי רש"י מס' עירובין (דף צ"ב ע"ב ד"ה אינה מתגרשת), אך גיסי הגאון מ' מאיר זצללה"ה האריך בזה בספרו אמרי בינה (בקונטרס הקנינים סי' ז' וסי' כ"ז) ויצא ללחום נגדם ע"ש בארוכה

הלכות העושה שליח

לגבות חוב

סימן קכ"א סעיף א' (א) שלח לו חובו או פקדונו על ידי שליח אם אמר המלוה לשלוח על ידו ונאבדו פטור וכו', אפילו שהשליח נכרי או חרש שוטה וקטן, עש"ך (ס"ק ד') דהביא בשם הרמב"ן דחולק וסובר דאם שלח ע"י נכרי וחרש שוטה וקטן צריך לומר והפטר ע"ש ולכאורה קשה על שאר הפוסקים דאמאי סוברים דאין צריך לומר והפטר הא אנן קי"ל דאם אמר לשומר קרע כסותי שבר כדי חייב עד דאמר ליה והפטר ועיין לקמן (סימן ש"פ), וה"נ כן אם שלח פקדונו ע"י נכרי ולא אמר והפטר אמאי פטור, וצריך לומר כיון דמייחד לו פלוני הוי כמאן דאמר לי' והפטר דאתה האמנתיו והוי כמו שמוכח מדבריו שכוונתו להפטר דסוברים כמה פוסקים דפטור ועיין (בסימן ש"פ), ולפ"ז נראה דאם אמר סתם שלח ע"י נכרי או ע"י חרש שוטה וקטן ולא אמר והפטר יש לומר דחייב כמו גבי קרע כסותי אם אתי לידי' בתורת שמירה דחייב כל זמן שלא אמר והפטר ועיין בבא בתרא (דף פ"ז) ועיין לקמן (סעיף י"א) היכא דלא ייחד שום אדם לא שייך לומר אתה האמנתיו ועיין בנתיבות (סימן ק"כ סעיף א)

סעיף ה' (ב) טען המלוה או המפקיר אין זה כתב ידי ואין עדים מצויים לקיימו והנפקד אומר אני מכיר שהוא כתב ידך אם הפקיד אצלו שלא בעדים וכו' נאמן בשבועת היסת אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פיו מסרתיו ביד שלוחך. עש"ך ס"ק כ"ז דהביא בשם הב"ח היכא דלוה נתן המעות ביד שליח קודם שהגיע לידו כתב יד של מלוה חייב הלוה דפושע הוא והש"ך הניח דין זה בצ"ע, ולפע"ד נראה דגבי לוה לא שייך לומר דפושע הוא דיכול לומר בממון שלי יכול אני לעשות מה שארצה ויכול לוה לומר מה פשעתי אדרבה טובה היא לך דהא קי"ל דאם אמר הלוה הולך מנה לפלוני מה שאני חייב לו דחייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר כמבואר לקמן (סימן קכ"ב) ע"ש, וא"כ ודאי לא שייך פשיעה בלוה, ולפ"ז נראה לי אף דעשה מלוה שליח אחר שמסרו לוה מעות לידו נמי פטור לוה מטעם הנ"ל, ועוד נ"ל אפילו הפקיד חפץ לשומר ושומר מסר החפץ לשליח להחזיר למפקיד ואח"כ נתן המפקיד כתב ידו פטור שומר ראשון לגמרי אף בשעה שמסר הנפקד הפקדון הי' מפקיד יכול לומר אין רצוני וכו' מ"מ הא חנן קי"ל כרבא דמשום אין רצוני לא הוי פשיעה כמבואר בסוגיא דב"מ (דף ל"ו) ועברא"ש שם ובש"ע (סימן רצ"א) רק דחייב משום את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי והכא לא שייך כן דיכול השומר לומר סוף סוף את האמנתי' דמסרת עתה לו כתב ידך למסור פקדונך ולכך פטור שומר וזה פשוט

סעי' י"ב (ג) לוי שבא בשליחות ראובן לגבות משמעון חמשים דינרים שחייב לו וגבאו ממנו וכו', והשליח ישבע שבועת היסת לשמעון שכל החמשים נתן למלוה. ולכאורה ק' הא היכא דשליח מודה שלא נעשה שליח מסתברא דשליח שהוציא ממון בשקר ואמר דנתן למלוה ומלוה כופר דשליח חייב מטעם מזיק, וא"כ אמאי לא ישבע השליח שמלוה עשה אותו שליח ונתן למלוה המעות, ונראה דהטעם הוא דהא הרשב"א והר"ן קידושין (דף מ"ג) בסוגיא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דקאמר הגמרא והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיב למלוה והקשו אמאי משתבעי עדים דהא, אין נשבעים על טענת ספק דהא אין הלוה טוען ברי שלא פרעו למלוה ותירצו דמצטרפין טענת הלוה שנתן לשלוחים וטענת מלוה שלא קיבל ונעשה על ידי שניהם טענת ברי מש"ה נשבעין ע"ש וזה דוקא היכא דאיכא חשד שנטלו אלו השלוחים המעות לעצמם אבל הכא כיון דשליח נשבע שנתן למלוה המעות א"כ אין כאן חשד שעיכב לעצמו רק חיישינן שמא לא עשה אותו המלוה שליח ועל זה הוא טענת ספק ולכך אין צריך השליח לישבע: