דברי התורה נב

שכתב הרמב"ן בדיני דגרמי על סוגיא דבבא קמא (דף נ"ו) בתרוצא דרב אשי טמון אתמר משום דשווי' טמון באש וכתב הרמב"ן דאין מחייבין אותו מדינא דגרמי דפוטר המדליק משום דבשעת דשוי' טמון עדיין לא נתחייב המדליק כלום ע"ש ה"נ גבי מזונות סובר הרשב"א הנ"ל דהוי כאלו בכל יום ויום חל שעבוד חדש מש"ה לא נקראו הבנים מזיקים כסברת הרמב"ן ולכך בנות אינן גובין מדמים דזה לא נקרא גרמי ועיין

סי' ק"ח סעיף ג' (א) אין נפרעין מיורשים קטנים בעודם קטנים וכו' אפילו היה עליו שטר מקוים ואפילו היה בו נאמנות. עיין לקמן (סימן ק"י סעיף ב') וסמ"ע (סק"ו) וש"ך (סק"ה) דאם תפס מעות מהני אפילו תפיסה לאחר מיתה ואפילו תפס בעדים אם יש לו שטר תחת ידו דהא אין נפרעין אמרו רבנן ע"ש וכן מבואר באסיפת זקנים ב"ב בסוגיא דרבה בר שרשום דף ל"ג בשם רבינו יונה רבה בר שרשום לא אכל עדיין דאל"כ לא אמר אביי זיל אהדריה עד דגדלי יתמי ומשתעי דינא בהדייהו כיון דאכל אע"ג דקי"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אבל אם

נפרע אין מחייבין אותן לאהדורי אלא מחייבין לשבע ע"ש הרי לך מבואר כדברי הש"ך ולפ"ז יש ליישב קושיית תוס' כתובות (דף צ"ד ד"ה נמצאת) דהקשו לאביי קשישא דאמר יתומים גדולים, ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית למ"ד דסובר אין נזקקים אלא אם כן רבית אוכלת בהן היכא משכחת דגובה מיתומים קטנים בשבועה ע"ש ולפי הנ"ל דאם תפס מעות או תפס פירות ממקרקעי שהניח אביהם מהני כמו שכתב רבינו יונה הנ"ל רק דצריך לשבע משכחת לה שפיר דינו של אביי קשישא יתומים גדולים ואין צריך לומר קטנים היכא דתפס מעות ושהקנה לו מטלטלין אגב קרקע איירי דגובה מיתומים מטלטלין

סעי' ה' (ב) מת המלוה ובאים יורשיו לתבוע וכו' וגם אומר השבעו לי וכו' ישבעו בנק"ח וצ"ע למה השמיט המחבר על דין זה דין של מתניתין בשבועות פרק כל הנשבעין אמר רשב"ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטלים בלא שבועה והרמב"ם וטור הביאו דין זה ולמה השמיטו המחבר רמ"א וצ"ע וע' בתוס' שבועות (דף מ"ח ד"ה אם אמר) ע"ש

סעיף י"א (ג) במד"א שיורשי המלוה נשבעים ונוטלים מיורשי הלוה כשמת מלוה ואח"כ מת לוה וכו'. הג"ה ודוקא האפטרופוס אבל הב"ד שבא לפניהם לדון ובא השטר לידם ודאי קורעין אותו וכו' לכאורה לפי מה שמסופק בתומים לדינא היכא דיש כאן בע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר ובע"ח מוקדם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דאין נוטלין יורשי מוקדם כלום משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובעל חוב מאוחר יכול לגבות מיורשי הלוה דהוא חי יכול להיות שיורשי בע"ח מוקדם גובין דהוי כמו לגבי לקוחות א"כ קשה לכאורה אמאי פסק הרמ"א אם בא שטר זה לפני ב"ד קורעין אותו הוי ליה למימר דלא קרעינן דלמא אתי בע"ח מאוחר חי דגובה המוקדם לפי דברי תומים ועתה בקריעת השטר יפסידו יורשי המוקדם ועיין בתוס' כתובות (דף צ"ד ד"ה נמצאת) מוכח להדיא היכא דאיכא בעל חוב לפנינו חיישינן ועיין בשאר מקומות וצ"ע

סעיף י"ד (ד) זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעין שלא פקדנו אבא וכו' עב"י (סעיף כ"ט) שהביא בשם בעל התרומות וכן אם אמרו בניו שאביהן אמר שכך וכך נפרע משטר זה נשבעין יורשין שלא פקדנו אבא וגובין. מבואר להדיא דכשבנו פוגם את השטר ג"כ צריך לשבע וכן מבואר בבעה"ת (שער י"ד חלק ב' סימן ו') ועיין לעיל סי' פ"ד בסמ"ע וש"ך וע' מה שכתבתי שם (סק"א) ותימא עליהם שלא הביאו שבעה"ת עצמו סובר דבבנו פוגם גם כן צריך לשבע

סי' ק"ט סעי' ג' (א) וב"ד שהכריזוה כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה ק' בר' או ר' בק' מכרן קיים. עש"ך (סק"ב) דהקשה על הכסף משנה דסובר דאם עשו הכרזה אבל לא בדקו בשומא ואגרת ביקורית דינו כדברים שאין מכריזין דפחות משתות מכרן קיים אם כן הוה להו לש"ס לתרץ דרישא איירי דלא עשו אגרת ביקורית ע"ש ולפע"ד נראה דיש ליישב קושיית הש"ך דלא מצי הש"ס לתרץ דאיירי דלא עשו אגרת בקורית אבל הכרזה עשו דא"כ הא קתני רישא רשב"ג אומר פחתו שתות או הותירו שתות מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה וכיון דעשו שלא כדין מה כח ב"ד שייך בזה דהא, לא עשו כדין ע"כ צריך הש"ס לתרץ דאיירי בדברים שאין מכריזין באופן שעשו כדין

סעי' ד' (ב) אפוטרופוס או ב"ד שלא לצורך היתומים מוכרין שלא בהכרזה ופורעים, עסמ"ע (ס"ק כ') דסובר דדין זה הוי כמו לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ועיין ש"ך (ס"ק ד') דחולק וסובר דוקא אם אפוטרופוס רוצה לשלם אבל אם אינו רוצה לשלם מעצמו דצריך הכרזה כדין שמוכרין ב"ד נכסי לוה כמבואר לעיל (סימן ק"ג) ע"ש, ולפע"ד יש ראי' להסמ"ע מדברי הרא"ש כתובות פ' אלמנה נזונות (סי' כ') דהקשה על תירוץ הגמ' דאוקמי' מתניתין דשום הדיינין דאיירי בדברים שאין מכריזין עבדים ושטרות ומטלטלין תיפוק לי' דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואין לומר דאיירי דלוה אפוטרופיס לצורך היתומים דא"כ מוכרין שלא בהכרזה ע"ש, ולפי שיטת הש"ך נוכל לאוקמי' באמת שלוה לצורך יתומים אבל אינו רוצה לשלם מעצמו דצריך הכרזה לשיטת הש"ך אלא ע"כ מוכח מדברי הרא"ש כשיטת הסמ"ע דאע"פ שאין רוצה האפוטרופיס לשלם מעצמו גם כן אין צריך הכרזה ועיין

סי' ק"י סעיף ג' (א) נזקקין לנכסי ערב אעפ"י שהיתומים הם קטנים, הוא שיטת הרמב"ם וכן פסקו תוס' ב"ב (דף קע"ד) ד"ה מוקמי' ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא יפרעו יתומים לערב דהא דאנן קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הוי