דברי התורה מח

סי' ק"ב סעי' ב'(א) היה לו ג' או ד' שדות בינונית לא יוכל המלוה לומר תן לי משדה פלונית שהיא חביבה עלי אלא ברשות הלוה הוא ליתן לו מאיזה שירצה, עש"ך לקמן (סימן קי"ט סק"ו) דכתב היכא דהתנה עם מלוה ליתן לו עידית ומכר עידית יש למלוה ברירה לגבות מאיזה בינונית שירצה ע"ש ולכאורה מתוס' ב"ק (דף ו' ע"ב ד"ה כגון שהיתה עידית דניזק כזבורית דמזיק) כתבו תוס' ואפכא לא מצי למימר דכ"ע מודו דאין משלם אלא עידית שיש לו ואין צריך לקנות ע"ש ולפי דברי הש"ך שפיר יכול הגמרא לומר נפ"מ דעידית דמזיק כזיבורית דניזק אף דאין צריך לקנות מ"מ יכול לטול כנגד הזיקו מאיזה עידית שירצה ולר"ע יכול ליתן לו המזיק מאיזה שהוא רוצה כמבואר ברא"ש (לקמן סימן קי"ט) ע"ש ושפיר הוי לר"י ג"כ פעמים לחומרא לפי דברי הש"ך הנ"ל, אם כן משמע מדברי תוס' דאינו סובר כן ושפיר לא שייך חומרא לר"י רק לר"ע

(ב) לא יוכל מלוה לומר תן לי משדה פלונית וכו'. ועיין בתומים (סק"ג) דהביא בשם המרדכי אף דקי"ל כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים היכא דתקנו לטובתו שומעין לו מ"מ היכא דהוי להוציא אין שומעין לו ולפ"ז יש ליישב קושיית חלקת מחוקק ובית שמואל (סימן קי"ב סעיף י"ב) דהקשו על המחבר דפסק דאם הניח מטלטלין ומקרקעי וע"י מטלטלין יהיו כמרובים דדינו כמרובים דהקשו אמאי הא הבנות יוכלו לומר אי אפשי בתקנת חכמים ע"ש ולפי הנ"ל אתי שפיר דהא אף בנכסים מועטים ג"כ בנים נקראו מוחזקים דהא אם מכר בנכסים מועטים מכרן קיים ועיין מס' ב"ב (דף ק"מ) וכן מוכח מהראשונים דבנים נקראו מוחזקים ושפיר אין הבנות יוכלו לומר אי אפשי דהא הוי להוציא

סעיף ד' (ג) אין לו אלא עידית או בינונית או זיבורית יקחנה כמו שהוא. עב"י דיורשים שלא הניח מורישם אלא קרקעות והם רוצים לסלק לבע"ח מטלטלין שלהם נראה דהדין עם בע"ח דהנך מטלטלין לא היה שעבודו עליהן והביא מטור לקמן (סי' ק"ז סעיף ג') ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין דהא משמע להדיא מטור דדוקא בקרקעות אינם יכולים לסלקו אבל במטלטלין יכולים לסלקו וכן מבואר בפרישה לקמן (סי' ק"ז) ע"ש ולפע"ד אפשר לומר (דב"י בסי' ק"ז) דמיירי שמכרו יורשים כל נכסיו, של אביו (כמבואר שם] משום הכי אם הם רוצים לסלק הבע"ח במטלטלין אינו יכול לגבות מלקוחות דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מ"מ במקרקעי אינם יכולים לסלק לפי [שהקרקע שמכרו] משועבדים לחוב אבל הכא איירי דנכסי אביהם עדיין בידם, משום הכי סובר הב"י דלא מבעיא בקרקעות שלהם ודאי אינם יכולים לסלק הבע"ח אלא אפילו במטלטלין שלהם גם כן אינם יכולים לסלק כיון דאין שעבודו עליו וקרקע של אביהם היא בידם ולא שייך לומר נפרעין וכו' לפי שבידם הן ושפיר סברת ב"י וצ"ע

סימן ק"ג סעיף ד' (א) ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל אפילו הכריזו אבל אם היו נכסים בני חורין וטעו בשומא דינם כב"ד שמכרו בנכסי יתומים. עיין בתומים דתמה דוקא בנכסי יתומים משום דב"ד אביהן של יתומים הן עיין שם וכן כתב הטורי זהב ולפע"ד דבריהם תמוהים דמה יעשו גבי יתומים גדולים דלא שייך האי טעמא דב"ד אביהן של יתומים ועיין לעיל (סימן ס"ז סעיף כ"ח וסעיף כ"ט ע"ש) אלא נ"ל עיקר כסברת מגיד משנה דמשום הכי גבי יתומים אם טעו ב"ד פחות משתות מכרן קיים ממנ"פ אם מכרו בנכסי יתומים גדולים אם כן עליהם מוטל לפרוע חובת אביהם ואם מכרו בנכסי יתומים קטנים אף ע"פ שאין עליהן מוטל לפרוע חוב אביהם דלאו בני מיעבד מצוה מכל מקום אם טעו בפחות משתות מכרן קיים דב"ד אביהן של יתומים וביתומים גדולים אף על פי דלא שייך לומר דב"ד אביהם של יתומים מכל מקום הואיל ועליהן מוטל לפרוע חוב אביהם אם טעו בפחות משתות מכרן קיים כסברת מגיד משנה הנ"ל, ומכש"כ גבי לוה גופיה ודאי על הלוה מוטל לפרוע חובו משום הכי אם טעו ב"ד פחות משתות מכרן קיים אבל גבי לקוחות דלא שייך הנך שני טעמים דעליהן אין מוטל לפרוע חוב של מוכר וגם אין שייך לומר דב"ד אביהם של לקוחות משום הכי אם טעו ב"ד בכל שהוא מכרן בטל ועיין במשנה למלך (פרק כ"ב ממלוה הלכה ט"ו) דהקשה מהלכות נחלות ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דביתומים קטנים ב"ד אביהם של יתומים ועיין ברש"י מסכת קדושין (דף. מ"ב ע"א ד"ה שום הדיינים) מבואר אף על גב דלא שייך טעם דב"ד אביהם של יתומים אפילו הכי מכרן קיים דרש"י פירש דאיירי בנכסי לוה אלא ודאי הטעם כיון שעל הלוה מוטל לפרוע חובו על ב"ד מוטל לעשות כך ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"א דהקשה על תוס' קדושין (דף מ"ב ע"ב ד"ה הא) כתבו התוספות הוא הדין דהוי מצי, למימר דאיירי דטעו בפחות משתות והקשה מהרש"א א"כ הגדילו אמאי יכולים למחות ולפי הנ"ל י"ל דהא איכא שני טעמים הנ"ל הא דפחות משתות מכרן קיים אם כן יש לומר דשמואל סובר דטעמא משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן וגבי חלוקה לא שייך זה משום הכי אפילו פחות משתות נמי יכולים למחות אבל רב נחמן סובר דאיכא עוד טעם משום דב"ד אביהן של יתומים משום הכי אינם יכולים למחות כשיגדילו ועיין

סעי' ט (ב) ב"ד ששמו קרקע לבע"ח בין בנכסי לוה בין משועבדים וכו' ולאחר זמן השיגה ידו של לוה וכו' מסלקין אותו מאותה קרקע ויש לעיין היכא דרוצה לוה לפדות רק שדה אחת מה דינו, ועיין (סימן ע"ד) מה שכתבתי דיש ראי' מתוס' ב"ק ומתוס' ב"ב דיכול לפדות לחצאין

(ג) מסלקין אותו מאותה קרקע אפילו שהתה בידו כמה שנים, יש להסתפק היכא דגבה בעל חוב מלוקח שלא באחריות ואח"כ נתעשר הלוה אם הלוקח יכול לכוף את הלוה דהיינו מוכר שלו שיפדה מן בע"ח אף