דברי התורה מו

נשבעין אפילו על דברים אלו לכאורה נראה מדברי המחבר דקאי על כל מה שכתב למעלה דהיינו על עבדים ושטרות והקדשות ונכסי כותים דאין נשבעין עליהן שבועת התורה מ"מ שבועת היסת נשבעין וכן כתב המחבר לקמן (סימן ש"א) ע"ש אבל באמת נכסי כותי אפילו היסת א"צ לשבע וכן מבואר ברמב"ם (פרק י"ד מטוען הלכה ה') דלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל ע"ש וכן פסק מחבר לקמן (סימן קמ"ט סעיף י"ד) ע"ש א"כ ע"כ צ"ל מה שכתב המחבר כאן אבל שבועת היסת נשבעין לא קאי על נכסי כותי ועיין בתומים (סימן פ"ט סק"ה) ע"ש

(ג) ויש אומרים דתלוש ולבסוף חברו בקרקע וכו' עש"ך (סק"ח) דבית בודאי דינו כקרקע וראיה דהא משמע בכל דוכתי דבית נקנה בכסף ושטר וחזקה כמו קרקע ועמג"א (סי' תרל"ז סק"ז) וזה לשונו ויש לדחות דיש לומר כיון דהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה נקנה הבית עמו דמטלטלין נקנין אגב קרקע עכ"ל ועיין מה שכתבתי לקמן (סימן ער"ה) ליישב דברי הש"ך

סעי' ו' בהג"ה (ד) ויש אומרים דוקא שתבע למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי היא כשאר תביעת ממון. עש"ך (סקי"ח) ועש"ך (סימן שפ"ז) דכתב דנראה אע"ג דקי"ל דשמין למזיק מ"מ היינו דוקא היכא שאי אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו ע"ש ולפע"ד נראה דמבואר תוס' ב"ק (דף מ"ט ע"ב ד"ה ברה"י) הקשה תוס' על פי' ר"י כיון דחייב לשלם על נזקי חצר א"כ על בעל החצר למלויי ע"ש וכן כתב הטור ורמ"א (סימן ת"י) היכא דאם כרה אחר ברשותו ונודע לבעל חצר פטור הכורה כיון דמשלם נזקי חצרו עלי דידך רמיא למלויי ע"ש מוכח להדיא דתוס' חולק על סברא זו אף דמזיק יכול לתקנו מ"מ כיון דמשלם לו נזקי חצרו א"צ לתקנו

סי' צ"ו סעי' א' (א) אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' (הג"ה) ויש אומרים דאין נשבעין לו שבועת שומרים שהיא שבועת התורה אע"פ שתבעו כשהוא גדול וכו' משמע מזה כמו דאין לשומר דין שמירה היכא דמפקיד הוא קט כן אם שאל מן הקטן נמי אין לו דין שואל קודם תשמיש דהא קט אין יכול להשאיל מן התורה אף אם הגיע לעונת הפעוטות רק מתקנה דרבנן וגדולה מזו מבואר בטור בשם הרמ"ה היכא דלוה מן הקטן אינו חייב באונסין קודם שהוציא המעות כיון דאין לו כח להלוות ע"ש, וק"ו דשואל אין חייב קודם תשמיש דהא לוה לא גרע משואל כמבואר מסכת קדושין (דף מ"ז) ע"ש ותימא על הגאון האדיר מחנה אפרים דכתב (הלכות שומרים סי' י') דקטן שהשאיל מידי לגדול חייב דלענין שאלה לא כתב איש גבי משאיל ע"ש וזה אין ראיה כלל דהא מן התורה אין יכול להשאיל ולא הוצרך לכתוב בתורה דמשאיל צריך להיות איש והדין דין אמת דשואל מן הקטן דודאי פטור כמבואר בטור הנ"ל ופשוט ועוד נ"ל יותר אפילו הגיע לעונת הפעוטות פטור אף מדרבנן דדוקא לוה חייב כיון דמלוה להוצאה נתנה ואין ברשות בעלים לחזרה אבל גבי שואל אין עליו חיוב רק מטעם שמירה ועל זה פטרו רחמנא

הלכות גביית מלוה

סי' צ"ז סעי' ו' (א) אם בא למשכנו שלא בשעת הלואה לא ימשכנו הוא בעצמו שעובר בלאו אלא ב"ד שלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו. שברא"ש ב"מ (דף קי"ג) דאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אבל משכנו לא דהקשה הרא"ש א"כ אם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע חוב ואנן קי"ל דפריעת בע"ח מצוה ומצות עשה מכין אותו עד, שתצא נפשו ע"ש לפע"ד נראה דתרוצו נכלל בקושייתו אף דשליח ב"ד לא יכנס לביתו מ"מ כופין אותו עד שתצא נפשו ומוכרח לשלם וצ"ע

סעי' ח' (ב) כלים שעושין בהם אוכל נפש וכו' כגון הרחיים וכו' ואם חבל מחזיר, עסמ"ע (סקט"ו) דהביא דסוברים כמה ראשונים דהשיב תשיב קאי גם על כלים שעושין אוכל נפש והוי לאו הניתק לעשה וכן בנמוקי יוסף, ב"מ על מתני' מחזיר כר בלילה במהרש"א אבל תוס' סובר דאם חבל כלים שעושין אוכל נפש אינו לאו הניתק לעשה ועיין תוס' ב"מ (דף קט"ו ע"א ד"ה וחייב משום שני כלים) ועיין בתומים (סק"ד) ע"ש ועיין ברא"ה בספר החנוך (מצוה תקפ"ה ותק"א ותקצ"א) גבי בגד אלמנה כתב אף אם נאבד או נשרף אפ"ה פטור ממלקות כיון דחייב בתשלומין ועש"ך (סק"ד) וגבי כלים שעושים אוכל נפש מסכים לשטת הרמב"ם דהיכא דנאבד או נשרף חייב מלקות ע"ש (מצוה תקפ"ג) ולפע"ד דבריו צ"ע אי סובר כשטת תוס' דסובר גבי כלים שעושים אוכל נפש דלא הוי לאו הנתק לעשה א"כ מיד לוקה בשעת נטילה משום דעבר על לאו דרחמנא אמאי שוב אם נאבד או נשרף לוקה וע"כ צ"ל דסובר כשטת כמה פוסקים דגם כלים שעושין אוכל נפש יש בהן לאו שנתק לעשה א"כ אמאי חייב מלקות אם נאבד או נשרף דהא חייב בתשלומין ומקיים עשה וה"ל לפטור ממלקות וצ"ע

סי' צ"ח סעי' א' (א) סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא שט"ח