דברי התורה מב

דמזיק טען איני יודע משום סיפא דסיים דאם תפס אין מוציאין דדוקא היכא דמזיק טוען שמא מהני תפיסה אף באין דרכו להניח מהני תפיסה אבל בטוען מזיק ברי י"ל דהרמב"ם מודה דאינו מועלת תפיסה ועיין

סעיף ב' (ג) ראוהו עדים שנכנס למשכן את חברו ולא ראוהו בעת שיצא וכו' הרי זה פטור הטעם מבואר בסוגיא דשבועות עביד אינש דגזים ולא עביד עט"ז דהביא על זה תוס' בשם רוקח דאין בכלל זה מי שהוחזק לכך ולפע"ד נראה דהכא דלא ראוהו כשיצא אפילו בגברא דהוחזק לכך אין בעה"ב נאמן דתוס' בשם רוקח כתבו זה רק על מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר אזיל ואקטליה ליה דקלא דפלניא ואשתכח דקטל ושדי דאפילו הכי לא אמרינן דאיהו קטל משום עביד דגזים ולא עביד ועל זה כתב תוס' דהא יש אומדנא דאיהו עביד ואפילו הכי מחזקינן אותו בחזקת כשרות אבל היכא דמוחזק לכך אמרינן שהוא עביד כיון דיש כאן אומדנא גדולה אבל הכא דלא ראוהו אם נעשה המעשה ודאי בעלים אינן נאמנים ושפיר דברי המחבר בכאן [דסתם ונקט] אפילו מוחזק לכך אין בעה"ב אמן ואפשר כוונת ט"ז ג"כ כמו שכתבתי

סעיף ד' (ד) כשם שבעה"ב נאמן לשבע ולטול כך שומר של בעה"ב אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן לבעה"ב אבל שכירו ולקיטו של בעה"ב שלא מסר להם שמירת הבית אינם בכלל זה עסמ"ע (ס"ק י"ד) דהביא בשם מגיד משנה דלא מהני בזה תפיסה ע"ש וסברת מגיד משנה הוא כיון דכל עיקר הוא מצד התקנה שתקנו חכמים והיכא דהוי ספיקא אוקמיה אדאורייתא ע"ש, מעשה שבא לפני באחד נשא אשה ואיזהו שבועות אחר נשואין יצאה אשתו מן הדת ר"ל ועיין באבן העזר (סימן קי"ח סעי' י"ט ברמ"א) ואם לא מתו הבן או הבת רק נהרגו או נשתמדו יש אומרים דלא שייך בזה דין חתנים ואפילו לא נתן האב צריך ליתן וסיים רמ"א שם וצריך להתיישב בדבר אם שייך בזה תקנת שו"ם ע"ש ובעובדא הנ"ל אבי המומרת התפיס כל המטלטלין מבעל ופסקתי דצריך אביה להחזיר כל המטלטלין מכח סברת מגיד משנה הנ"ל דדבר שהוא רק מצד התקנה היכא דהוי ספיקא אוקמיה אדאורייתא ובעובדא הנ"ל ג"כ הוא ספק אם באופן זה נתקנה תקנה משום הכי פסקתי דצריך אביה להחזיר כל המטלטלין

סעי' ז' (ה) מדליק אש בשל חברו האמינו לניזק לשבע ולטול כל מה דהוא אמוד שיהיה לו משלו, עש"ך (סקט"ו) דהביא בשם הטור דוקא הצית אש בבית חברו נאמן כל מה שיטעון שכן דרך כל דבר להניח בביתו אבל אם הצית אש בגדיש של חברו אינו נאמן אלא על דבר שדרכו להניח בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר אבל על שאר דברים שאין דרכן להניח בגדיש אינו נאמן וכתב הש"ך דמשמע מדברי הטור דפסק דאם יש עדים שהיו שם חייב אפילו על דבר שאין דרך להניח בגדיש ע"ש, ולפע"ד מבואר בטור (סימן תי"ח) להיפוך אפילו הביא עדים שהיה מונח ארנקי בגדיש פטור ע"ש וכן מבואר ברשב"א ב"ק (דף ס"ג) ועש"ך (סימן תי"ח) ע"ש אבל נ"ל שכוונת הטור כך הוא דאם טוען שהיה מונח בגדיש דברים שאין דרך להניח נראה דאפילו על דברים שדרכו להניח נמי פטור דעל דברים שהוא טוען אינו נאמן כיון שאין דרך להניח ועל מוריגין וכלי בקר על זה לא טען אבל אם באו עדים ואמרו שהיה מונח שם דברים שאין דרכו להניח אף דפטור על אותן דברים מ"מ רואין כאלו מונח באותו מקום דברים שדרך להניח ועיין מס' ב"ק (דף ס"ב) מבואר כן להדיא ע"ש ולפ"ז שפיר לשון הטור דאינו נאמן ופטור לגמרי מכל וכל ולפ"ז יש ליישב לשון המחבר (סימן שפ"ח) דכתב מזיק ממון של חברו אם אין דרך להניח בכלי זה הוא פשע בעצמו ופטור המזיק ואח"כ מסיים המחבר אינו נאמן וקשה דהא מרישא שמעינן זאת דאפילו אפשר שמונח בתוכו אינו נאמן שכתב שהוא פשע בעצמו ובסיפא כתב דאם יש עדים חייב דהא כתב דוקא הוא עצמו אינו נאמן משמע אבל אם יש עדים חייב ולפי הנ"ל אתי שפיר דאם ליכא עדים פטור אף על מה שדרך להניח דעל מה שטען אינו נאמן דאין דרכו להניח ועל השאר לא טען אבל היכא דאיכא עדים אף שפטור על אין דרכו להניח כיון שפשע בעצמו מ"מ רואין אותו מקום כאילו היה מלא כלים שדרך להניח וחייב עכ"פ על דברים שדרכן להניח ומיושב לשון המחבר היטב

סעיף ח' (ו) מי שיש עליו עדים שמסר ממון ולא ידעו כמה הפסידו ונמסר אומר כך הפסידני ומוסר כופר במה שטענו יתבאר בסי' שפ"ח דין זה הוא בעיא במס' ב"ק (דף ס"ב) ולא אפשטא ועיין בתוס' שם (ד"ה עשו תקנת נגזל במסור) דבעיא היא אפילו אין המוסר יודע כמה היה ההפסד דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד ע"ש וכן כתב הרא"ש, ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף (בפרק הגוזל ומאכיל) דהביא ראיה מסוגיא זו דממון מסור אסור לאבד מדבעי באם עשו תקנת נגזל במסור הא אפילו בידים מותר לאבד אלא ודאי ממון מסור אסור לאבד ע"ש, ולכאורה צ"ע מאי ראי' היא זו דלעולם נוכל לומר דממון מסור מותר לאבד אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו לאבד ממונו ובעיא של גמרא היא אי עשו תקנת נגזל במסור דהיינו דב"ד יוכלו לכפות את המסור לירד לנכסיו ולפי סברת הר"י ורא"ש הנ"ל אתי שפיר דכתבו דבעי' של גמ' היא בשמא דאין מסור יודע כמה הי' ההפסד דומיא דאשו, ולפ"ז י"ל דסברת הרי"ף כך היא דאי אמרינן דממון מסור מותר לאבדו א"כ גבי מסור ליכא חזקת ממון והוי ליה למימר ברי ושמא ברי עדיף דהא כל הטעם דקי"ל לאו ברי עדיף משום חזקת ממון ובמלשין בשקר אין כאן חזקת ממון כיון דמותר לאבד ממונו מזה הביא רי"ף ראיה דממון מלשין בשקר אסור לאבד ואיכא כאן חזקת ממון ולכך לא אמרינן ברי עדיף ועיין במגיד משנה (פרק ט"ו מאיסורי ביאה הלכה כ"ו)

סעי' י' (ז) המפקיד אצל חברו שק צרור ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות היה בו ושומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו ישבע בעל הפקדון ויטול עש"ך (סקט"ז) דהביא בשם הר"י מגא"ש דבדין זה דירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חברא שק צרור דטעם דירושלמי דישבע ויטול משום דררא דממונא הוא משום הכי אמרינן ברי עדיף דהא ודאי אפקיד גביה אלא דלא ידע אי סוגין או מטכסין. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בדין זה דודאי כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אפילו בדאיכא דררא דממונא איירי וראיה מסוגיא דשאלה ושכורה דהתם ודאי איכא דררא דממונא ואפילו הכי מקשה הגמרא והא ברי ושמא