דברי התורה מא

עשרה כורין וכו' דאל"כ היי ליה הילך עש"ך (סקמ"ז) דהרבה להשיג על גדולי תרומה דכתב דאיירי דתובע כיס מלא מעות ומשיבו איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל ואח"כ נמצא מה שהניח נאבד בפשיעה והשתא אזיל טעם הילך כיון דאינו בעין אפילו הכי פטור משבועה כיון דלא הוי דבר שבמדה, והש"ך חולק עליו כיון דאין הודאה אלא בפחות שבממון וכיון שנאבד אי אפשר לעמוד עליו הוי ליה מתוך שאינו יכול לשבע משלם ע"ש. ולפע"ד יש לומר דמיירי דהמעות נאבד מ"מ הכיס בעין וכיון שהוא תובע כיס מלא מעות אפשר לעמוד עליו א"כ שפיר פטור משבועה דאורייתא כיון דלא הוי דבר שבמדה ואפשר לומר כוונת גדולי תרומה ג"כ על דרך זה

סי' פ"ט סעי' ג' (א) בד"א כשיש עדים ששכרו ושעשה עמו מלאכה אבל אם לא היה שם שני עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעה"ב היסת ואם הודה במקצת ישבע שבועת התורה. עסמ"ע (סק"ט) דזה דעת הרמב"ם ולאפוקי משטת הר"י דכשבע"ב מודה במקצת אינו נאמן במיגו דלא שכרתיך דהו"ל מגו דהעזה ועיין בלחם משנה (פרק י"א משכירות הלכה ו') ועיין תומים דכתב דמשו' הכי להרמב"ם אמרינן כאן אפילו מגו דהעזה כיון דהוי לאפטורי מממון אמרינן מגו דהעזה ולפע"ד אינו צריך לטעם זה דהא כל הטעם דמודה מקצת צריך לשבע ואינו נאמן במגו דאי בעי כופר הכל מטעם אשתמוטי קא משתמיט ורמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי אבל היכא דלא שייך אשתמוטי נאמן במגו וע' בתוס' ב"מ (דף ג' ד"ה בכולי) וכן מבואר בתוס' (דף ה' ד"ה למ"ד). ולפ"ז הכא דצריך לשבע שבועה דאורייתא ולא שייך דכופר משום אשתמוטי שפיר נאמן מכח מגו דלא שייך אשתמוטי דהא השתא נמי מעיז ומה. לי כפר בכולו או במקצת [דהא אם היה דעתו להשתמט רק עתה ולפרוע אח"כ ל"ה נשבע לשקר דהא שבועה ליתא בחזרה ומדנשבע מסתמא דעתו לכפור לחלוטין ולעבור על לת"ג ועל שבועת שקר וכיון דכופר לחלוטין הוי העזה אפילו בכופר רק במקצת]

ומה שקשה א"כ לר"י דסובר דתקנת שכיר אינו אלא במודה מקצת אבל אם טען פרעתיך הכל פטור א"כ לעולם יהא נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך הכל כמו לדידן בשכרו שלא בעדים אף דהוי מודה מקצת נמי נאמן לשטת הרמב"ם וכן הקשה התומים לפע"ד י"ל דהא ע"כ לענין שבועה לא מהני מגו כמבואר ברמב"ם ובש"ע כאן דצריך שבועה דאורייתא ממילא י"ל דהכא אם [היה[ טוען לא שכרתיך הוי טענה ברורה משום הכי אף אם טוען פרעתיך מקצת נמי הוי טענה ברורה כמו אם לא שכרתיך ושפיר נאמן בשבועה אבל לר"י הא טעמא דר"י הוא דאם טוען פרעתיך הכל משום ספק פטור משום דס"ל דהבעה"ב לא הוי ודאי שוכח רק כמה פעמים הוא יודע יפה בברי גמור משום הכי בכופר הכל פטור אבל גבי מודה מקצת חשדו שמא ישבע לשקר כי לפעמים שוכח משום דטרוד בפועליו ושכיר נשבע וכמ"ש תוס' ב"מ (קי"ב ד"ה אי הכי) ע"ש. ולכך לא מהני מגו כיון דמ"מ צריך לשבע אף דאמרינן דטענה דטעון השתא היא יפה כמו טענה אחרת שיכול לטעון [מ"מ הא] אף טענת פרעתיך הכל לאו ברי גמור ושפיר לא מהני מגו כיון דצריך לשבע ולא רצו חכמים שישבע שמא ישבע לשקר

סעיף ד' (ב) בעל הבית אומר שתים קצצתי לך ושכיר אומר שלשה המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים הרי בעה"ב נשבע בנק"ח עש"ך (סק"ט) דהביא בשם הרמב"ן דפירש דמשום הכי קס"ד דבעה"ב נאמן בקציצה דקציצה דכיר חזקה אין בעה"ב עובר בבל תגזול ובל תלין ותמה עליו הש"ך דהא בזמנו איירי דליכא בל תלין ע"ש ולפע"ד נראה דכוונת הרמב"ן הוא דהא עיקר טעם דמודה מקצת ישבע שבועת התורה משום אשתמוטי ורמי רחמנא שבועה עליו כי היכי דלודי וכיון דקציצה דכיר ובקציצה לא שייך אשתמוטי דהא בשעה מועטת יהיה עובר בבל תלין שפיר קאמר הרמב"ן דקס"ד אף במודה מקצת אין צריך לשבע כיון דלא שייך אשתמוטי וע' מס' שבועות (דף מ"ה) ובתוס' (דבור המתחיל כי מטי זמן חיובא) ודברי רמב"ן נכונים

סי' צ' סעיף א' (א) הנגזל כיצד ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חברו למשכנו שלא ברשות ולא היה כלום תחת כנפיו וכשיצא ראוהו שהיה לו כלים תחת כנפיו ואינם יודעים מה הם עסמ"ע (סק"ב) דכתב דוקא שעדים מעידים שראוהו כשיצא היה לו כלים תחת כנפיו רק שאינם יודעים כמה הם או שלא ידעו איזה כלים היו אבל אם אין העדים יודעים שהוציא כלים אין בעה"ב נאמן בשבועה להוציא דשמא לא הוציא תחת כנפיו אלא אבנים או צרורות ע"ש והש"ך (סק"ב) דכתב דכולם השיגו על המרשים דסובר אע"פ שלא ראוהו עדים שהיה כלים תחת כנפיו רק שראוהו נכנס ריקן ויצא בחבילה תחת כנפיו ע"ש ולי נראה דהרמב"ן במלחמות פרק הזהב (דף מ"ט) בפלוגתא דרב ור"י גבי דברים אין בהם מחוסר אמנה, נראה דרמב"ן סובר כשיטת המרשים ותימא שלא הביא הש"ך דברי רמב"ן אלו וצ"ע

(ב) וי"א דבעינן נמי שטוען מידי דאורחא לאנוחי במקום שנכנס לשם והכי מסתברא. לכאורה משמע מדברי הרמ"א דדין זה שוה לדין שאינו אמוד, וקשה דהא (בסימן שפ"ח) פסק המחבר אם טען על דבר שאין דרכו להניח בכלי זה אינו נאמן ואם תפס אין מוציאין מידו והרמ"א לא חלק עליו וגבי אינו אמוד ודאי אפי' תפיסה לא מהני [דרק גבי אין דרכו להניח] היא בעיא דלא אפשטא כמו שהביא הטור הכא בשם הרמב"ם והטור גופי' הביא דברי הרמ"ה במקום שאין דרכו להניח אינו נאמן ע"ש, ולפע"ד נראה אף דהרמב"ם ומחבר סוברין דדבר שאין דרכו להניח בעיא דלא אפשטא ומהני תפיסה דזה דוקא דהמזיק טען שמא אבל היכא דהמזיק טען ברי י"ל דהרמב"ם מודה דאין הניזק נאמן ולא מהני תפיסה משום הכי (בסימן שפ"ח) איירי דמזיק טען שמא כמבואר במחבר משום הכי מהני תפיסה אבל הכא דגזלן טוען ברי ודאי נגזל אינו נאמן ולא מהני תפיסה ולפ"ז מיושב מה דהקשו על הרמב"ם ומחבר שהביאו דניזק טען כך וכך ומזיק טען איני יודע למה דוקא דמזיק טען איני יודע וכן הקשה הש"ך ולפי הנ"ל ניחא דהוכרח המחבר לומר