דברי התורה מ

[הג"ה] והעיקר כסברא הראשונה. עיין בש"ך (ס"ק ט"ו) אף דאנן קי"ל עד המסייע פוטר משבועה מ"מ היכא דהודה במקצת ויש כאן ע"א המסייעו, ויש כאן ג"כ עד אחד כמכחישו אפ"ה חייב שבועה דאורייתא דאוקמי' עד לגבי עד וסלק עדותן כמאן דליתא וחולק על תרומת הדשן, ועוד כתב הש"ך דאפילו יש כאן ב' כתי עדים המכחישין זה את זה אמרינן ג"כ סילק עדותן ואי הודה במקצת חייב שבועה דאורייתא ע"ש ולפע"ד דין זה צ"ע דהא אנן קי"ל לעיל (סי' ל"ד סעיף כ"ח) היכא דשנים העידו על אדם אחד שפסול לעדות ושנים הכחישום פסול גברא מספק ע"ש וא"כ אם משביעינן אותו ודאי ב"ד יודעין לפי כת אחת דנשבע לשקר ממילא פסול מספק וא"כ אמאי משביעינן הכא דהא היכא דאפילו יש חשש שמא יפסול לא משביעינן ליה כמבואר (בסימן ע"ה ולקמן סעיף ל"ג וכן לעיל סימן ע"ב) ע"ש, ואין להקשות הא לעיל (סימן ל"ד סעיף כ"ז) כתב די"א דבעל דין ועד יכולין לפסול, דהתם שאני דצריך להעיד בעל דבר וגם עד אמרינן דלמא לא יעידו ובפרט לפי מה שכתב בזית רענן (ח"ב סי' נ"ה אות ג' ד') ע"ש היטב אמרינן דבאם ישבע הנתבע א"כ האמת כדבריו בודאי לא יעיד התובע אח"כ בכדי שלא יעבור אלאו דלא תענה אבל הכא לא שייך זה כיון דתרי אמרו בתורת עדות ותרי הכחישו אותם ה"ל פסול מספק לאחר שבועה וא"כ אמאי ישבע כדי לפסול אותו וצע"י

סעי' י' (ד) יש אומרים מי שחייב שבועה דרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לשבע לא מפקינן מיני'. עסמ"ע (ס"ק כ"ב) דכתב דוקא אם תפס מעות ע"ש ולכאורה יש להסתפק היכא דטען על המשכון דקי"ל דצריך המלוה לשבע בנקיטת חפץ אם מלוה אינו רוצה לשבע אי מפקינין מיני' משום כיון דתפיסה של מטלטלין לא מהני או דלמא כיון דהוא מוחזק ברשות מהני ולא מפקינין מיני' וראיתי בשיטה מקובצת בבא בתרא בסוגיא דאומן כתב בשם רבינו יונה דאם לא רצה לשבע לא מפקינין מיני' ע"ש נראה כיון דתפס ברשות לא מפקינין מיני' הה"ד כאן גבי משכון וצע"י

סעיף י"א (ה) וכן נשבעין ונוטלין אעפ"י שהוא מדבריהם אינו יכול להפכה. עש"ך (ס"ק למד) דכתב דאם תפס המלוה יכול לומר קים לי כרש"י ותוספות דסוברים דיכול להפך, ואף (דסוגין) [דמבואר בש"ך לעיל ס"ק כ"ד] דאם תפס ואינו רוצה לשבע מנדינן ליה היינו שאין רוצה לשבע כלל ולא הפך אבל היכא דרוצה להפך י"ל קים לי כשיטת רש"י ותוס' (ועוד כתב נ"מ אחרים) ע"ש, ולפע"ד צע'"י מנא ליה להש"ך (דין זה הא רי"ף) [דהרי"ף והרא"ש אינם מודים בזה דיכול להפך], דהא באמת כל שבועה דרבנן יכול להפכו רק בנוטל הוא הטעם כיון דרוצה ליטול יכול הנתבע לומר לית לך גבאי מידי, רק אם אתה רוצה השבע וטול כמבואר ברי"ף ורא"ש וכן כתב הש"ך (ס"ק ל"א) ע'"ש ולפי"ז היכא דתפס מעות שלו, דע"כ בתפס מעות איירי דאל"כ לא מהני תפיסה [כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ב וש"ך ס"ק כ"ד] וממילא הוי מוחזק לגמרי רק צריך לשבע א"כ יש לומר דגם הרי"ף ורא"ש מודים בזה דיכול להפכו וצע"י

סעי' י"ב (ו) אעפ"י שנשבעין ונוטלין אינם יכולים להפך שבועה על שכנגדן שלא מדעת הנתבע אם יאמר התובע אי אפשי בתקנה זו שתקנו לי חכמים אלא הריני כשאר התובעים וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו וכו' עש"ך (ס"ק ל"ה בסופו) דתמה אמאי צריך הרמב"ם להביא דין זה בשם רבותינו דהא פשיטא וכי בשביל שתקנו חכמים לטובתי אפסיד ע"ש. ולפע"ד נראה דהא מבואר בבעה"ת (שער ז') דמש"ה תיקן רב נחמן שבועת היסת כדי להפיס דעתו של בעה"ב מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ע"ש ולפ"ז שפיר רבותא דין זה של הרמב"ם ואינו פשוט כל כך דהכא לא שייך להפיס כיון דיכול התובע לגבות בשבועה ושפיר צריך הרמב"ם להביא דין זה בשם רבותינו דיכול התובע לומר אי אפשי בתקנה זו וצריך הנתבע לשבע היסת, ולפ"ז יש לומר (דג"כ) (דזה] הוא הטעם של הפוסקים הסוברים (לקמן בסימן ק"מ ס"ב) גבי שני חזקה דא"צ לשבע כיון דלא שייך התם להפיס כיון דהוה בידו למחות ולא מיחה לא שייך להפיס דעתו

סעיף כ"ה (ז) כל הטוען לחברו מענה שאף אם יודה לא יתחייב ממון וכו' כיצד אמרת ליתן לי מנה [ואומר לו] להד"ם אין משביעין אותו עש"ך (סקנ"א) דכתב בשם המרדכי דאם התובע הוא עני דאין הנותן יכול לחזור חייב הנתבע לשבע ע"ש. ולכאורה יש לעיין בזה דהא אע"פ שתובע הוא עני אמאי פסק בפשיטות דצריך לשבע דהא יכול הנותן לאתשולי ולהתיר דבורו כמבואר ביו"ד (סימן רנ"ח סעיף ו') ואף אם אמר לפלוני עני מבואר ג"כ ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף כ') אם לא עשה טובה להנותן יכול להתיר בלא דעת העני ע"ש וא"כ לא הוי ממון גמור ואמאי פסק בפשיטות דצריך נתבע לשבע אם כופר וצריך עיון

סי' פ"ח סעיף ט"ז (א) וכן אם תבעו חטים והודה בהם ואח"כ תבעו שעורין וכפר כיון שהודה בתביעת החטים קודם שתובע שעורין אין כאן הודאה מקצת הטענה ומשלם החטים ונשבע היסת על השעורין [הג"ה] ויש אומרים דבהנך נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות קודם שיספוק התובע לתובעו שעורין חייב עסמ"ע (סק"ל) ובש"ך ואורים דהקשו אמאי כתב הג"ה בלשון יש אומרים דמשמע דאיכא חולק ולעיל (סעיף י"ד) טענו חטים והודה בשעורים דאם כמערים דמיהר להודות קודם שיגמר זה טענתו לכ"ע חייב דחשבינן כאלו תבעו שניהם ולא הביא לעיל שום חולק וגם תרוצם דחוק דהא מבואר (בסימן פ"ז סעיף ג') דאפילו גבי הילך דפטור משבועה אם נראה כמערים חייב מוכח דאף בזה שמשלם שעורים נמי שייך כמערים, ולפע"ד נ"ל לחלק בפשיטות דהתם גבי טענו חטים וקדם נתבע ומיהר להודות שעורים אם נראה כמערים שפיר רואין כאלו תבעו שניהן דסתמא דמלתא דגם השעורין שהודה [היה] דעתו לתובעו רק שלא הספיק לתובעו שעורין משום הכי חייב שעורין וחייב שבועה על החטים אבל הכא אע"ג דמיהר להודות מה שתבעו (או דמהר להודות קודם שתבעו) א"כ עדיין בשעת תביעה. לא ידעו ב"ד מה שדעתו ג"כ לתובעו א"כ בשעת שהודאת החטים יצא מפיו לא הוי כפירה דבר שבמדה ומנין סוברים מקצת פוסקים דפטור משבועה ולכך הביא הג"ה בלשון ויש אומרים כנ"ל נכון

סעיף כ"ד (ב) אמר לו בית מלא פירות יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא