דברי התורה לח

מה לפיו ועד אחד כשהן מחייבין שבועה אינן כיוצא בהן פוטרת משבועה שאם בא עד אחד אינו פוטר משבועה וכן פיו מודה מקצת אם בא עד אחד ואמר שאינו חייב או אפילו שנים אומרים כן אינם פוטרים אותו משבועה שחייב את עצמו דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ מבואר מדברי הרא"ש אלו דאפילו במלוה ע"פ נמי נשבע לוה וגובה רק מחצה ואף ששנים אומרים שאינו חייב כלום והוא מודה במקצת נמי צריך לשבע על זה שכפר

עיין לעיל (סימן מ"ו סק"א) מה שכתבתי תי' נכון על קושיית קצות החושן שהקשה על הש"ך (כאן סק"ב)

סי' פ"ג סעי' ג' (א) אם הלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב בו נתתים לך וע"מ כן קבלתם והמלוה אומר לא נתרצתי לקבלם אלא מחוב פלוני שאין לי בו ערב אם החוב שאמר הלוה שפרעו הוא מלוה ע"פ נאמן הלוה בשבועת היסת ונפטר הערב, מקור דין זה הוא מבעל התרומות (שער עשרים חלק שני) ובספר גדולי תרומה הקשה מאי שייך שבועה אצל הלוה דהא ליכא שום חילוק דהרי חייב זה כמו זה א"כ שבועה זו מאי טיבה ע"ש ובאמת היא צע"י, ולפע"ד אפשר לתרץ דאם יש ללוה נכסים במדינה אחרת שיכול המלוה לילך ולגבות מן הערב כמבואר לקמן (סימן קכ"ט סעיף י"א) וא"כ יש לומר דנ"מ ללוה שלא יגבה מן הערב וערב יגבה ממנו דראשון (דהיינו המלוה] נוח לו והשני [שהוא הערב] קשה ממנו כמבואר (בסימן ס"ו סעיף כ"ב) דאף להוציא שייך סברא זו דראשון נוח לו וה"נ כן משום הכי שייך שבועה ללוה

סי' פ"ד סעי' א' (א) הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה עסמ"ע (סק"א) שהביא בשם בעל התרומות שאם בנו פגמו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו ועש"ך (סק"א) דחולק עליו וכתב דלא מבעיא כשהיורשים אומרים אנו קבלנו מקצת פרעון ודאי צריכים שבועה אלא אפילו אם אמרו שאבינו אמר לנו שקבל מקצת חוב נמי יורשים צריכים לשבע ע"ש שהביא כן בשם רבינו ירוחם, ולפע"ד יש לומר היכא דיורשים אומרים דאבינו אמר לנו שקבל מקצת אינם צריכים לשבע דהא תוס' כתובות (דף פ"ז) הקשה אמאי קתני במתניתין הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה תהא נאמנת במגו שלא היתה פוגמת ותירץ תוס' דהוי מגו בדדמי וא"כ יש לומר היכא דיורשים אמרו שאבינו אמר לנו שקבל מקצת החוב לא שייך בזה מגו בדדמי דהם לא קבלו כלום רק אביהם אמר להם שקבל מקצת החוב ויש להם מגו דלא היו פוגמים ורבינו ירוחם דסובר דצריכים לשבע סובר כשטת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ולכך סובר ר"י דאפילו אמרו יורשים שאבינו אמר לנו שקבל מקצת נמי צריכים לשבע

סעי' ד' (ב) הפוחת שטרו נפרע שלא בשבועה וכו' עסמ"ע (סקי"א) דכתב דהטעם דפטור משום דמלוה נאמן במגו ואין זה מגו להוציא כיון ששטר חוב בידו ועיין בתומים דתמה אמאי צריך לטעם מגו תפוק ליה במה דאמר שחייב לו שטרו בידו (ואי) [וכתב דהא] דאין צריך שבועה אינו מטעם מגו אלא חכז"ל לא תקנו שבועה אלא בפוגם ולא בפוחת ע"ש ולפע"ד יש לתרץ דהא מלוה עצמו מודה שנתן לו נאמנות א"כ אמאי לא נאמין ללוה פרעתי בשלמא גבי שטרות דעלמא יש כאן חזקה שטרך בידי מאי בעי אבל הכא לא שייך זה ועיין במשנה למלך (פרק י"ד ממלוה) גבי פוגם שטרו הקשה אמאי נשבע ונוטל הא אבטל ליה חזקה דשטרך בידי מאי בעי ותירץ גבי פוגם דמ"מ יש כאן חזקה דשטרך וכו' ונקטינן] דפרע אדעתא לכתוב שובר מיד ונאנס ע"ש אבל הכא כיון דתיכף הוא פוחת (י"ל) [אין לומר] ודאי לא פרע דאי פרע היכא שטרו אצלו דזה אינו דהא נתן לו נאמנות א"כ אמאי המלוה נאמן מש"ה כתב הסמ"ע דנאמן מטעם מגו ועיין

סעי' ה' (ג) עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה עש"ך (סק"ז) דהביא בשם הכסף משנה (פכ"ד מאישות) דכתב דדוקא היכא דלוה טוען ברי אז צריך המלוה לשבע אבל היכא דטוען ספק אין המלוה צריך לשבע והש"ך חולק עליו ופסק דאפילו טוען הלוה ספק צריך המלוה לשבע והביא ראיה מתשובת הרשב"א הובא בב"י (סי' ע"ב מחודש כ"ב) דגבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואיכא ע"א שאומר שאינו חייב רק חמשין דצריך המלוה לשבע מוכח להדיא דלא כהכסף משנה וע' במשנה למלך (פרק ה' משאלה ופקדון ה"ו) ע"ש, ולפע"ד נראה לחלק דעיקר סברת הכסף משנה הוא דשבועה שתקנו חכמים דמלוה נשבע היינו דוקא היכא דלוה טוען ברי פרעתי משום דאם המלוה הי' טוען שמא נגד ברי של לוה אינו גובה כמבואר (בסימן נ"ט) א"כ עיקר גבייתו דמלוה אינו רק מכח ברי ושפיר היכא דעד אחד אומר שפרוע צריך המלוה לישבע להכחיש את העד אבל היכא דטוען הלוה שמא פרעתי א"כ אף אם הי' המלוה אומר שמא נמי גובה כמבואר (בסימן פ"ב סעיף ב') א"כ אם הלוה טוען שמא אינו גבייתו דמלוה מכח ברי לכן בכה"ג לא מחייבין למלוה שבועה אם יש ע"א דהא גבייתו אינו מכח ברי דהא אף בשמא נמי גובה המלוה היכא דלוה טוען שמא ואוקמי' אדאורייתא, אבל גבי מתוך שאיל"מ אם מלוה טוען שמא לא הוי הלוה מתוך, נמצא גבייתו דמלוה רק מכח ברי שלו מש"ה שפיר סובר הרשב"א דצריך מלוה לישבע אף דלוה טוען שמא ועיין

סימן פ"ה סעי' ג' (א) ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו חייב הייתי לך לא היה לך ללוות ממני אלא הי' לך ליפרע מחובך. עש"ך (ס"ק זיין) שכתב באריכות ופסק דלעולם שטר ראשון נמי כשר, והקשה (דהא ודאי) [על[ שיטת הרמ"ה דפסל שטר הראשון בין באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי ובין באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ע"כ הכריח דרמ"ה לא כתב כן רק לרב ששת אבל לר"נ דסבר זה וזה גובה לעולם כשר, וכן תמה הש"ך (ס"ק יוד) ע"ש דודאי לשיטת רמ"ה לעולם כשר ע"ש, ובאמת מבואר בשיטה מקובצת דהביא שיטות ופי' דקושיא ראשונה היא רק לרב ששת ועל זה תירץ רב נחמן דאיירי שלוה זה לעשר וזה לחמש אבל קושיא שניי' היא בין לרב נחמן ובין לרב ששת אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון בין במקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ובין במקום דכותבין שטרי ואח"כ יהבי