דברי התורה לו

סי' ע"ח סעיף א' (א) הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן ואמר לו פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו [הג"ה] וה"ה דאין יכול לומר מחלת לי. מקור דין זה ממרדכי ריש ב"ב עי"ש, ויש לעיין דהא הכא משמע דגובה אפי' בלא שבועה כיון דמצד עצמו אינו נאמן מחלת רק מכח מיגו דפרעתי וכאן אינו נאמן פרעתי דהא הוא תוך זמנו ע"כ אינו נאמן מחלתי ולכאורה צע"י דהא לקמן (סימן פ"ב סעיף י"א) מבואר ברמ"א אם טען מחלת צריך המלוה לישבע אפי' כתוב בו נאמנות שנאמנות לא קאי אלא על הפרעון ע"ש, א"כ משמע דמחילה הוי טענה לענין שבועה אפי' היכא דאין נאמן לומר פרעתי, ועיין בש"ך לעיל (סימן ע"ה ס"ק כ"ב) ע"ש, ולפע"ד נראה לתרץ בשלמא התם גבי שטר שהגיע זמנו שעומד לפרעון עומד ג"כ למחול שיעבוד ע"י פרעון וכיון דעומד לכך סברת הפוסקים דהה"ד אם טען הלוה מחלת ג"כ צריך לשבע לפי שעומד להפקע שיעבודו אבל הכא דתוך זמנו הוא דאינו עומד לפרעון דחזקה הוא אין אדם פורע תוך זמנו רק גבי מחילה לא שייך תוך זמנו ומחילה אינו נאמן מצד עצמו רק מכח מיגו פרעתי וכאן הוא תוך זמנו לא שייך פרעתי לכך לא תקנו שבועה

כלל

(ב) יש אומרים דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע. עסמ"ע (ס"ק ו') דהביא בשם הגהות אשר"י דחילק בין מלוה דלהוצאה ניתנה ובין פקדון שאסור לו ליגע בו, וכן מבואר בהדיא בהגהות אשר"י (פרק השואל סי' ל"ב) בשם הר"ת דבפקדון נאמן לומר בתוך הזמן החזרתי כיון דאסור לו ליגע בו, ולפ"ז נראה לכאורה דאם הפקיד אצלו מעות מותרין על זמן ידוע א"כ אינו נאמן לומר החזרתי בתוך הזמן, אך נראה דאף אם הפקיד אצלו מעות מותרין על זמן נמי נאמן לומר החזרתי בתוך הזמן דהא כל טעם וסברא דאין נאמן במלוה בתוך הזמן לומר פרעתי משום דמלוה אין יכול לתבוע בתוך הזמן משום הכי ודאי לא פרע הלוה תוך זמנו אבל גבי פקדון אפילו מעות מותרין בכל עת וכל רגע אם בא המפקיד ותבע פקדונו צריך הנפקד להחזיר לו א"כ ממילא לא שייך אין אדם פורע תוך זמנו ולכך נאמן החזרתי אפילו בתוך זמנו וכן נראה מדברי הרא"ש (פרק המפקיד סימן כ"ו) דהביא בשם הראב"ד דהנאת שמוש של מעות מותרין גרע מהנאת שמוש דמי אבדה לפי שירא לשלוח בהן יד ולקנות בו סחורה שמא יבא המפקיד ויתבע פקדונו עכ"ל הרא"ש נראה להדיא דאף במעות מותרין אם יבא המפקיד ויתבע פקדונו צריך להחזירו בכל עת ורגע וא"כ אפילו במעות מותרין לא שייך חזקה זו אין אדם פורע תוך זמנו וכמו שכתבתי, ולפי זה מיושב מה שקשה לי במסכת ב"מ (דף ק"ג) אמר רבא אמר ר"נ האי מאן דאוגיר ליה ביתו לחבריה לעשר שנים וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה נקיטת פירש תוס' בלשון שני שכתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצרו של פלוני על עשר שנים במאה דנרים י' דינרים בכל שנה וטען השוכר פרעתי שכירות של חמש שנים ואסיקנא דשוכר נאמן עכ"ל, ולכאורה קשה אמאי נאמן השוכר כיון דבחד לשנא כתב ק' דינרים לי' שנים א"כ הוי תוך זמנו וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכבר הקשה המהרש"א כן וכתב עוד על זה כיון דקי"ל כרב נחמן דקרקע בחזקת בעלים עומדת ע"ש ולפי סברא הנ"ל ניחא היכא אמרינן אין אדם פורע תוך הזמן היינו דוקא היכא דאין יכול לתובעו תוך הזמן אבל הכא אם נכתב בשטר שתי לשונות מאה דנרים לי' שנים עשרה דנרים לשנה ודאי ככלות שנה ראשונה יכול משכיר לתבוע משוכר שכירות דהוי כמו בתחלת שנה דהוי כולה למשכיר ואם לא ירצה השוכר ליתן יכול המשכיר להוציאו מביתו דהא אפילו במטלטלין נקרא משאיל מוחזק כמבואר בתוס' בבא בתרא (דף ס"א ע"ב ד"ה ארעתא) וכש"כ גבי קרקע א"כ לא שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שפיר נאמן השוכר ועודנה צ"ע

סעיף ב' (ג) אם מת בתוך זמן ובא לטרוף מלקוחות המלוה בשטר להרמב"ם אינו צריך שבועה ויש אומרים שצריך. הג"ה ואם הלוה חי ואימר שפרעו יש אומרים דצריך המלוה לשבע שלא פרעו וגובה ויש אומרים דאינו צריך שבועה וכן עיקר, עסמ"ע (סקי"ג) דכתב דאף דנגד הלוה בעצמו יש מחלוקת בין הפוסקים אם צריך המלוה לשבע אבל נגד יתומים ודאי אין מלוה צריך דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליתומים ע"ש, ולכאורה צ"ע טעם זה דהא דלא טענינן ליתומים לא שכיח היינו דוקא לפטור היתומים אבל להטיל על מלוה שבועה ודאי טענינן אפילו לא שכיח כמבואר ברא"ש בבא בתרא (פרק א' סי' ט') דכתב הרא"ש משום טענת וחשש גופיה של פרעון גובה מיתומים קטנים אפילו אם הוא לאחר זמן פרעון כיון דלא שכיח לפרע ולהניח שטר ביד מלוה דשטרא בידיה מאי בעי ואינו מועיל לדחות הפרעון רק שבועה מוטל על המלוה ע"ש. נראה דשבועה צריך המלוה לשבע נגד יתומים אף נגד לא שכיח וכן נראה בכמה מקומות, ולפע"ד לא הוצרך הסמ"ע לטעם זה דהא אף אצל הלוה גופיה לא היה למלוה רק שבועת היסת לאחר פרעון כשיתבע לוה למלוה כמבואר בש"ך (סקט"ו) ע"ש ומש"ה שפיר לא טענינן ליתומים רק היכא דרוצה לגבות מיתומים צריך לשבע אבל שבועה דאחר פרעון ודאי לא טענינן ליתומים כמבואר (סימן ע"ה סעיף כ') טען סבור אני שיש לאבא מנה בידך אין צריך לשבע ע"ש והכי נמי כן

(ד) בש"ך (ס"ק ב') כתב בשם הרשד"ם דוקא מתחילה נעשה זמן פרעון כך אז אמרי' חזקה זו אבל הגיע זמן הפרעון בחיי אב ונתחסד עמו והרויח לו הזמן אינו גובה מיתומים קטנים וש"ך חולק עליו ע"ש ולפע"ד דברי הרשד"ם נכונים וברורים דהא מבואר ברא"ש בבא בתרא (פ"א סי' ט') דמש"ה אינו גובה מיתומים קטנים משום צררי היינו דוקא היכא דהגיע זמנו בחיי אב דדרך העולם היכא דאין ללוה לפרוע ומלוה נוגש ללוה מרויח ללוה זמנו על מנת שיתן לו משכון שיהא בטוח במעותיו אבל בתוך הזמן למה יקדים הלוה ויתן לו משכון ע"ש, א"כ מוכח להדי' מדברי הרא"ש כהרשד"ם דדוקא בתוך הזמן אין אדם מתפיס צררי אבל אם הגיע זמן בחיי הלוה מתפיס צררי שירויח לו הזמן, אך אפשר לומר דכוונת הש"ך דמיירי דידעינן בעת שהרויח לו זמן לא התפיס לו צררי, אבל בלתי זאת דברי הרשד"ם נכונים לדינא דאין יכול לגבות מיתומים קטנים שהגיע זמן בחיי אב עד שיגדלו: