דברי התורה לה

באומר איני יודע אם פרעתיך א"כ משמע מתוס' הנ"ל כשטת מהרש"ל

סעי' י"ב (ג) מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו או שאמר איני יודע אם פרעתיך הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. כל אחרונים תמהו על דין זה תיפוק ליה דחייב דהא טוען איני יודע אם פרעתיך וש"ך תירץ (בסקל"ה) דמיירי דטוענו ספק ע"פ העד ועודנה דחוק הוא דמ"מ לשון הטור משמע דאתינן עליה מטעם ברי ושמא ומתוך שאינו יכול לשבע ומשלם ולפע"ד י"ל כוונת הטור דמלוה אומר איני יודע אם הלויתיך [אבל יודע שלא פרע לו] ולוה אמר איני יודע אם פרעתיך דהסכמת ש"ך (סק"ל) וכ"כ הט"ז דלוה פטור אבל היכא דעד אחד מעיד על הלואה ולוה אמר איני יודע אם פרעתיך שפיר חייב הלוה ממנ"פ דעל פרעון מלוה טומן ברי שלא פרעו וברי ושמא ברי עדיף ועל הלואה אף דמלוה ג"כ מספוק מ"מ כיון דלוה לא נשבע להכחיש העד הוי ליה כשני עדים כמבואר בתוס' במסכת ב"ב בסוגיא דנסכא דרבי אבא (דף ל"ד ע"א ד"ה הוי) והוי ליה מתוך שאין יכול לשבע ומשלם ושפיר דברי הטור

סעיף י"ג (ד) טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד והוא אומר ודאי חטפת אבל שלי הוא ה"ל מחויב שבועה שאי"ל ומשלם עש"ך (סקמ"ב) הה"ד בכתב יד שיש בו נאמנות והוא מקוים בעד אחד והוא טוען פרעתי ג"כ אינו נאמן דכיון דאין מכחיש לעד ואין יכול לטעון פרעתי רק במגו דמזויף וכיון שיש עד אחד על הקיום לא הוי מגו וה"ל מתוך שאין יכול לשבע ומשלם ע"ש והקשו בספר הפלאה כתובות ובקצות החשן מתוס' כתובות (דף כ"ח ד"ה קיום שטרות מדרבנן) כתבו תוס' לחד תרוצא דאיירי דלוה מודה שכתבו רק אומר פרוע וקיום זה אינו צריך רק מדרבנן ולפי דברי הש"ך הנ"ל אמאי צריך להיות גדול עמו להיות שני עדים תפוק ליה דאפילו אין כאן רק עד אחד הוי ליה מתוך שאינו יכול לשבע ומשלם ולפע"ד יש לתרץ קישייתם דהא מבואר (בסימן מ"ו) דעידי קיום יכול להיות מפי כתבם כיון דקיום שטרות דרבנן א"כ י"ל לפי תירוץ תוס' הנ"ל דאיירי דגדול אינו מעיד בע"פ רק מפי כתב וא"כ אם אמר מזויף סבר תוס' להאי תרוצא דצריך קיום מן התורה ממילא אין צריך לשבע ע"פ עד אחד דהוי מפי כתבם אבל היכא דטוען פרוע אינו צריך קיום רק מדרבנן מהני מפי כתבם, ועודנה צ"ע

סעי' י"ז (ה) וכן אם אומר לחברו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר אתם עדי אינו כלום מפני שיכול לומר משטה אני בך עש"ך (סק"ס) דכתב אף דטענת משטה צריך לטעון היינו דוקא אם תובע בברי שחייב לו אבל היכא דאינו תובע בברי רק מכח שהודה אנן טענינן ליה טענת משטה ע"ש ולפע"ד צ"ע א"כ האיך הביא תוס' סנהדרין (דף כ"ט ע"ב ד"ה כך) ראיה דטענת שלא להשביע אנן טענינן ליה מרב נחמן דאמר אדם עשוי שלא להשביע עצמו דלמא התם מיירי דאינו תובע בברי שחייב לו רק מכח הודאות נתבע ובזה אף טענת משטה טענינן ליה אבל באמת היכא דתובע טוען ברי שחייב לו יוכל להיות אף טענת שלא להשביע לא טענינן ליה וא"כ אין ראיה מרב נחמן וצ"ע ועיין בנתיבות המשפט

סעיף י"ט (ו) טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה וכו' ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד בו. עש"ך (סק"ט) אם טענו דבר שאין אמוד בו מ"מ נגד דבר שאמור בו ה"ל מתוך שאינו יכול לשבע משלם ע"ש ולפע"ד היינו דוקא אם ב"ד יודעים כמה אמוד אבל אם ב"ד אינם יודעים בכמה אמוד לעת עתה בשעת הודעה רק שיודעים שאינו אמוד כ"כ על מה שתובע א"כ בשעה שהודאה יצא מפי הנתבע לא היו ב"ד יודעים כמה היא כפירה לא מחייב הנתבע שבועה דלא הוי דבר קצוב כמה היא כפירה כמבואר לקמן. (סימן פ"ח סעיף כ"ג) ממילא לא הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם וצ"ע

סי' ע"ו סעיף א' (א) אחד שלוה משנים בבת אחת מזה מנה ומזה ק"ק וכו': צריך ליתן ר' וכו' אבל אם הי' מלוה בשטר שעשו שטר עליו מחזיק שלש מאות והודיעוהו שלאחד מנה ושלאחד מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. עש"ך (ס"ק ז) דזה דוקא אם כל אחד תובעו מאתים או אפי' כל אחד תובעו מנה יש לחוש לרמאי, אבל אם אינם תובעין כלל אמרינן מנה שלישית יחלקו ביניהם כיון דליכא רמאי עכד"ק ולכאורה דבר זה צע"י דהא מגמ' (לא) משמע דלרבנן תלוי אם החלוקה יכולה להיות אמת או לא והכא אין החלוקה יכולה להיות אמת ועיין בלחם משנה (פרק ד' מגזילה) דכתב דאיירי דשניהם מסכימים לזה ע"ש ולפע"ד נראה כוונת הרמב"ם שאנו אומרין יחלוקו ודאי אם שניהן אין רוצים לחלוק יהא מונח, אבל אם אחד רוצה החלוקה שפיר, אמרינן יחלוקו כיון דליכא ודאי רמאי דהא כל אחד טען שמא ויכול להיות דזה שרוצה בחלוקה הוא שלו וכיון שהוא מסכים לחלוק והוא רוצה שיתנו לכל אחד החצי א"כ שפיר החלוקה יכולה להיות אמת שפיר אמרינן יחלוקו כיון דליכא פסידא בחלוקה וכיון דליכא ודאי רמאי והחלוקה יכולה להיות אמת מש"ה יחלוקו ועיין

סי' ע"ז סעי' ח' (א) שנים שהם ערבים בשביל אחד ופטר המלוה את אחד מהערבות י"א שיכול לגבות כל החוב מהערב השני. עש"ך (סק"כ) דכתב אפילו לפוסקים דסוברים בשני ערבים אין יכול לגבות מאחד אלא החצי היינו אם יכול לגבות מאידך אבל אם מחל לאחד שאין יכול לגבות ממנו גובה הכל מהשני ע"ש ולפע"ד דין זה צ"ע דהא לשטה זו דסוברים בשני ערבים אין יכול לגבות מאחד אלא חצי החוב הוי כמו ערב על ערב וא"כ כאן שמחל לערב ראשון ממילא נפקע ערב שני שזה דומה באם מחל ללוה אף שאין לו ודאי פטור הערב ה"נ כן וצ"ע דכפי הנראה הוו כשנים שלוו וכן נראה מנמוקי יוסף פרק המפקיד ע"ש: