דברי התורה לד

הלוה נשבע היסת. לכאורה יש לעיין בזה דהא כל שבועה דכופר הכל היא טעמא משום דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, אבל הכא דבאמת הלוה לו מנא לן דגם על זה נשבע היסת ועיין לקמן (סימן ק"א סעיף י' ובש"ך שם סק"ה) נראה דאם טוען הלוה אין לי מעות ומלוה אומר יודע אני בודאי שיש לך מעות או שאר דברים צריך לשבע היסת מדינא דגמרא ע"ש ולפע"ד צ"ע דהא מבואר ברמב"ם (פרק ה' ממלוה ולוה) דכתב אפילו טוען המלוה דיש מעות ללוה והחביא אותן מחרימין על זה שיש לו ולא יתן לבע"ח ע"ש מבואר אף דמלוה טען ברי שיש לו אפ"ה אין כאן מדינא שום שבועה וטעמו נראה דהא כל כופר הכל יש עליו שבועה משום דאין אדם תובע וכו' והכא לא שייך זה ומ"מ נראה דהכא שפיר אם הכחישו זא"ז בזמן דלוה נשבע היסת דלא חלקי חכמים בין כפירת ממון ובין כפירת זמן כמו שכתב סמ"ע (סק"ט), ואין להקשות (בסימן ק"ז סעיף ב') דאם טען היורש שאביו, לא הניח כלום ומלוה טוען ברי שאביו הורישו ממון דצריך היורש לשבע היסת התם שפיר היא כפירת ממון כיון דיורש טוען: שאביו לא הניח כלום א"כ רוצים היורשים להפקיע חוב לגמרי לא שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסי משום הכי ישבע היסת אבל דין דרמב"ם פרק ה' הלכות מלוה ולוה אינו רוצה להפקיע לגמרי דיש עליו שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי אם יהי' לו מש"ה אף היסת אין צריך, ועיין בקצות החשן

סי' ע"ד סעי' ד' (א) המלוה את חבירו לזמן ובא הלוה לפרעו תוף הזמן וכו'. ומיהו אם משכן לו שדהו או אפילו שתי שדות אין יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונא בחצי המעות. יש לעיין גבי שומא הדרה דקי"ל שומא הדר לעולם דאם שמו עפ"י ב"ד שתי שדות ואח"כ בא הלוה ורוצה לפדות שדה אחת אי אמרינן הכא כיון דאין יכול לפדות חצי משכון כמו כן אינו יכול לפדות חצי שומא או דלמא בשלמא הכא במשכון המלוה יכול לומר על חצי לא נתתי הלואה אבל הכא אדרבה הלוה צועק דאם מתחלה כשהיה לו מקצת מעות ע"כ היה צריך לטול גם עכשיו יכול לגאול חצי שומא ולכאורה יש ראיה מתוס' ב"ק ומתוס' ב"ב (דף ק"ז ד"ה רב אמר בטלה מחלוקת) קשה תוס' מ"מ יתן מעות ויפדה ואם נאמר דאין יכול לפדות חצי שומא לא הקשה תוס' מידי אלא משמע מדברי תוס' דיכול לפדות חצי שומא וצ"ע

הלכות טוען ונטען

סימן ע"ה סעיף ט' (א) מנה כי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדתי בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור, לכאורה צריכים להבין דהא קי"ל דאין נשבעין על טענת ספק כיון דפטור הוא גבי איני יודע אם הלויתני דדלמא לא ידע שהוא שכח ואמאי צריך לשבע ועיין לקמן (סימן צ"ג סעיף י"ג) מבואר דצריך לטעון שהוא יודע מזה החוב ע"ש ועיין בש"ך (סקנ"ו) שכתב ג"כ הכי ע"ש, ע"כ לפע"ד צריך לומר דאנו דנין לפי דברי המלוה שהוא בודאי יודע שחייב לו אבל אינו לוה רוצה להעיז ולטעון ברי שאינו חייב לו א"כ הוי כמו שטען מלוה שלוה ג"כ יודע שחייב רק בערמה אומר איני יודע ושפיר צריך לשבע היסת ולפ"ז שפיר מיושב דברי סמ"ע לקמן (סימן רל"ב סעיף י"ח בהג"ה) אם מכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ שברו לוקח ונמצא בדיל שחייב להחזיר מעותיו ואם אינו מאמינו שנמצא בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר ובסמ"ע (סקמ"ג) הקשה דהא אין נשבעין על טענת ספק ותירץ סמ"ע דאיירי דטוען לוקח שאתה צוית לצורף לערב בתוכו בדיל וש"ך (סקי"ג) חולק על הסמ"ע דזה דומה לאיני יודע אם הלויתני דקי"ל דצריך לשבע היסת ע"ש, ולפי הנ"ל ניחא דברי הסמ"ע דבשלמא הכא אנו רואין לפי דברי המלוה דטענת לוה הוי כמו טענת ברי ולכך צריך לשבע היסת אבל התם באמת לא ידע לוקח אם מוכר ידע מזה שנמצא בדיל אין צריך לשבע היסת דהוי טענת ספק כדברי סמ"ע ואפשר לומר שאם עברו זמנים טובא שדרך בני אדם באמת לשכוח אם לוה אם לא דאין לוה צריך לשבע היסת משום דמלוה בעצמו אינו יודע אם לוה יודע מזה ואין נשבעין על טענת ספק ונכון לפע"ד [ועיין בש"ך רנ"ה ס"ק י"ג]

(ב) ואם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה, עש"ך (סקכ"ט) דהביא בשם מהרש"ל דדין זה אינו אלא לשערי רב אלפס דפסק גבי איני יודע אם פרעתיך דצריך התובע לשבע א"כ לא הוי כחוזר וטוען דדלמא לא ישבע אבל לפי מאי דקי"ל דנוטל התובע בלא שבועה אינו יכול לומר נזכרתי דאין לך חוזר וטוען גדול מזה ע"ש ולפע"ד יש ראיה לשטת מהרש"ל מתוס' ב"ק (דף צ"ו ע"ב ד"ה והלה שותק) למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ניחא ולמ"ד לא ברי עדיף אומר ר"י שהוא מפרש דשתיקה כהודאה ולא הוי כאומר איני יודע עכ"ל א"כ צריכים להבין מה טוען אח"כ בשעה שהוא זוכה בגדול אם טוען איני יודע דל שתיקה דמעיקרא הא השתא אמר איני יודע ואי אמר אח"כ ברי ברשותי ילדה א"כ אף דהוי כאומר מתחלה איני יודע כיון דשתיק מ"מ יכול לומר עתה נזכרתי שברשותי ילדה אלא ודאי משמע דאינו יכול לומר נזכרתי הה"ד דאין יכול לומר נזכרתי אם אמר מעיקרא איני יודע אם פרעתיך דמה לי לרב הונא ורב יהודא באומר איני יודע אם נתחייבתי או לדידן