דברי התורה לא

הוי כמו מוחה בשעת תנאי אפשר דא"צ לפרעו בעדים כיון דלא הוי קנין וצ"ע

סעי' ו' (ב) מי שנמחק שטר חובו וכו' מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שמכר בטל המעות שביד המוכר יש להם דין מלוה ע"פ ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא ניתן לכתוב וגם נאמן לומר פרעתי והה"ד לכל שטר שלא נתן לכתוב עסמ"ע (סקכ"א) וש"ך (סקכ"ח) ועיין לקמן (סימן ק"ן סעיף ב') נתנה הממשכן לבנו וחזר ועשה שטר מכירה לבעל המשכונא אינו כלום והמעות שנתן יותר על המשכונא אינם אלא מלוה ע"פ ועסמ"ע (סק"ג) דוקא שהיה מכירה באונס או מכח איסור רבית משום הכי לא הוי אלא מלוה ע"פ אבל היכא דלא עשו איסור בקנינו הוי מלוה בשטר וט"ז חולק ותמה על סמ"ע דהא מקח שנעשה באיסור המקח קיים והא דכתב רשב"א איסור רבית דזה גורם שלא ניתן לכתוב ע"ש. ולפע"ד דברי סמ"ע נכונים ותימא על תמיהתו דהא דין של הרשב"א איירי שמכר קרקע לחברו וכתב לו שטר מכירה ומסר בידו אבל לא החזיק בקרקע וקונה אותה ועושה אותה שטר הודאה בעדים למוכר כ"ז שיפרענו שחייב להחזיר אותה ואותה מכירה אינה כלום ופסק הרשב"א דמכר אינו כלום ועל המעות יוכל לטעון פרעתי כיון ששטר מכירה אינו שטר חוב כמלוה ע"פ נמי אינו ויכול לומר פרעתי ועב"י (סימן ע') דמבואר כן ממילא דברי הסמ"ע נכונים דהא מקח בטל מכח תנאי בלא איסור רבית ושפיר שטר חוב נמי בטל כיון שיש לו שטר מקח שנעשה באיסור ובשקר א"כ פירות שאכל הוא רבית גמור והוי כמו שטר שיש בו רבית וכלל קרן עם הרבית ששטר פסול כמבואר בח"מ (סימן נ"ב) ועיין תומים (סימן ק') שפסק כסמ"ע ע"ש

סי' ע"א סעיף א' (א) התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה ואם התנה עמו שיהא המלוה נאמן כשני עדים אע"פ שהביא עדים שפרע הרי זה גובה ממנו בלא שבועה עסמ"ע (סק"ד) דהוכיח דנאמנות סתם נאמן המלוה נגד עד אחד משום הכי כשאומר שיהא נאמן כשני עדים ע"כ רוצה לומר שיהא נאמן טפי משני עדים אבל אם נאמר דנאמנות סתם אינו מועיל נגד עד אחד א"כ י"ל נאמנות כתרי דהיינו יותר מעד אחד אבל יותר מתרי לא ע"ש ולכאורה קשה אף אם נאמר דנאמנות סתם נאמן המלוה נגד עד אחד אבל אם הוציא כתב ידו על המלוה שקבל סכום פלוני ומלוה אומר שהוא סכום מפרעון אחר הדין עם הלוה כמבואר לקמן (סעיף ט') אבל היכא דנתן לו נאמנות כתרי ודאי יכול לומר שהוא פרעון מעסק אחר כמו שעדים אומרים שהוא מחוב אחר וכן מבואר בטור אבל אכתי האיך מוכח דבהכחיש עדים שיהא נאמן יותר משני עדים וצ"ע

סעיף ג' (ב) הא דמהני נאמנות נגד עדים ה"מ כשמעידין בפנינו פרע אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו נאמנין שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מלתא אחריתי היא וכן אם העידו שמחל החוב נאמנים עש"ך (סק"ח) דחולק על הטור ומחבר וכתב מהרמב"ם אינו ראיה דהרמב"ם איירי בהודה לפני ב"ד דזה מהני לכולי עלמא אבל בפני עדים יש לומר דלא מהני ע"ש ולפע"ד שפיר דברי הטור דהא הרמב"ם סתם שני דברים וז"ל זה שהאמין למלוה כשני עדים מאי תקנתיה כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל השטרות שיש לו על פלוני או יעיד על עצמו שקבל כל החוב שיש לו על פלוני עכ"ל א"כ איך נוכל לומר דרמב"ם איירי לפני ב"ד כיון דכתב [כאן נחסר בהעתקה ונמצא בתקוני הטעות] ועוד הלא כתב ג"כ שיעיד על עצמו שבטל כל השטר ובבטל י"ל משום דמחל וכתב הש"ך בעצמו (סק"י) דמחילה נאמנים עדים לכולי עלמא א"כ שפיר יש לומר מה שהביא הרמב"ם או יעיד על עצמו שקבל כל החוב שיש לו על פלוני ג"כ כוונתו שאמר כן לפני עדים ושפיר דברי המחבר וטור

סעי' ה' (ג) בהג"ה ואם הביא עדים שפרעו מהני עש"ך (סקט"ז) תוכן הדברים דהיכא דאמר המלוה אם לא תכתוב על גבי השטר לא תהא נאמן דינו כאומר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ולפי שטת הרי"ף אף אם הביא עדים שפרע אינו נאמן ולדידן דקי"ל דאם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דנאמן אם הביא עדים שפרע כאן ג"כ נאמן ולפע"ד קשה דאף לדידן דקי"ל דנאמן אבל כאן אמאי נאמן דהא טעמא של תוס' והרא"ש דמאי דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני כי היכי דלא לדחייה כמבואר בהדיא במס' שבועות וזה שפיר נוכל לומר במלוה ע"פ אבל הכא הא איירי במלוה בשטר דלא שייך דלא לדחייה דהא יש לו עליו שטר אפשר לומר דאם התנה עמו דלא יהא נאמן רק באם תכתוב על גביו כ"ע מודים דאף אם עדים אומרים שפרע ג"כ אינו נאמן וצ"ע

סעי' י"ט (ד) אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות וכו' והה"ד למלוה מוקדם הבא לגבות שצריך לשבע אע"פ שכתוב בשטרו נאמנות ודוקא היכא דלית ליה נכסים בעבור הבע"ח מאוחר כמבואר לקמן (סימן קי"א סעיף ז') לכאורה קשה דהא מקור דין זה נובע מכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג ע"ב) ראשונה נשבעת לשניי' ופרש"י דאחרונה טוענת דלמא לא נשתייר כשיעור כתובתה [ועתוס' דכתב אף דשלישית נשבעת מ"מ מועיל מה שראשונה נשבעת לשניי' ע"ש] א"כ נראה דאף דנשאר לבע"ח מאוחר מ"מ צריכה ראשונה לשבע לשניי' וכן הקשה הפני יהושע בכתובות שם ועוד קשה דהא מבואר שם בסוגיא (דף צ"ד) דטעמא דבן ננס דסובר דאחרונה נמי צריכה לשבע משום דסובר דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה או חיישינן שמא תכסיף ופירש ר"ח וכן רבינו תם בתוס' ד"ה שנמצאת דאף דלא הוי רק חשש דשמא גזולה ויבא [הנגזל] אח"כ אפ"ה סובר בן ננס דאף אחרונה צריכה נשבע ורבנן סברי מה שגבה לא גבה וגם לא חיישינן שמא תכסיף וזה שפיר נגד בע"ח מאוחר אבל בנידון דידן הא הבעל חוב מאוחר יוכל לטעון לבעל חוב מוקדם דלמא הקרקע שאני גובה תבא עליה ערעור ולא אוכל לגבות כיון דאתה בע"ח מוקדם א"כ הוי לן למימר אף דאית ליה נכסי נמי צריך מוקדם לשבע ולפע"ד נראה דיש חילוק דהיכא דלוה קיים ובא בעל חוב לגבות דמשבעינן ליה למוקדם היינו דוקא היכא דלית כאן נכסי א"כ אנו רואין ההפסד לפנינו אבל היכא דאית ליה נכסים גם בעבור בע"ח מאוחר אין המוקדם צריך לשבע דזה אינו הפסד ברור רק חשש דדלמא יגבה קרקע