דברי התורה ל

אין שביעית משמטת ע"ש מה שתירץ ולפע"ד נראה דדברי רמ"א נכונים דבמסכת גטין (דף ל"ז) אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול דר"ג ובית דינו אביהן של יתומים וערש"י דפי' דסוגיא איירי בחוב של אביהן המת וער"ן שם דפירש בשם הרמב"ן דסוגיא איירי בחוב שלהן שהם עצמן הלוו דאי איירי בחוב של אביהן, בלא טעם דברי רבן גמליאל וב"ד אביהן של יתומים נמי אין שביעית משמטת דהא מבואר בספרי דכתיב כל בעל משה ידו דוקא המלוה אבל לא יורשים מ"מ אם אחד לוקח שט"ח משמט דלא קנה לוקח אלא שעבוד נכסי אבל שעבוד הגוף נשאר אצל מלוה אע"ג דגבי לוקח לא קרינא ביה לא יגוש מ"מ כיון דאידך נוגש מחמתיה לא יגוש קרינא ביה ע"ש ולפ"ז הכא גבי לוקח שטר חוב מן הכותי שפיר אין שביעית משמטת דממנ"פ גבי לוקח לא קרינן ביה לא יגוש דלאו משה ידו הוא ואי משום מלוה ראשון הא כותי הוא וגבי כותי לא שייך שביעית ועיין בספר דברי משפט מאא"ז הגאון זלל"ה מה שתירץ בטוב טעם קושיית רשב"א על רש"י דפירש דבחוב של אביהן איירי ע"ש

סי' ס"ח סעי' א' בהג"ה (א) או שטרי מחילות וכו' הרי הם כחרס. עסמ"ע (סקי"ד) מ"ש בזה ועש"ך (סק"ח) דהשיג עליו ע"ש. ולפע"ד י"ל דמיירי דיש למלוה שט"ח דסוברים כמה פוסקים דלא מהני מחילה בלא קנין ועיין (סימן י"ב סעיף ה') בסמ"ע (סקכ"א) ובש"ך (סי' רמ"א ס"ק ד') ע"ש וא"כ כיון דבמלוה בשטר לא מהני מחילה רק מכח שטר מחילה (ודאי) [דהוי[ כמו קנין וכיון דשטר מחילה עושה פעולה לא מהני בערכאות כמו שטר מתנה ועל זה שפיר כתב רמ"א דעת החולקים דהא גבי מלוה בשטר נמי סוברים כמה שיטות דמהני אפילו בדבור בלא קנין ואם כן השטר הוא רק

לראיה

(ב) ופשרות שהם בעדים שלהם וכו' עסמ"ע (סקי"ג) אע"ג דקי"ל דפשרה צריך קנין וקנו מידו אפ"ה לא מהני כיון דפשרה נקרא דין והם פסולים לדון ומכח זה כתב הסמ"ע דאפילו בלא שטר לא מהני פשרה שלהם ע'"ש ולפע"ד דברי הסמ"ע צ"ע דהא מבואר (בסימן כ"ב סעיף ב') אע"ג דלא מהני קנין לדון לפניהם מ"מ אם כבר דן אינו יכול לחזור ע"ש וא"כ אף דפשרה נקרא דין מ"מ בדין גופא ג"כ מהני אלא ע"כ צ"ל כמו שכתב ב"י כיון דהם אינם בקיאין בטיב הקנין ע"ש

סימן ס"ט סעי' ב' (א) נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו עש"ך סקי"ב דפסק דלא כב"ח דסובר דבכתב יד צריך קיום מדאורייתא משום הכי לא מהני קיום ע"י דמוי והש"ך חולק עליו אף דדברי הב"ח נכונים דבכת"י צריך קיום מן התורה מ"מ מהני קיום ע"י דמוי ע"ש ולפע"ד נראה ראיה מפורשת מתוס' כתובות (דף כ"ח ד"ה קיום שטרות דרבנן) דנראה מדברי תוס' דאפילו דמוי משדה אחת מהני מדאורייתא והיכא דיש דמוי משתי שדות ודאי מהני במקום קיום מן התורה

(ב) אפילו נתקיים בב"ד אין לו אלא דין מלוה ע"פ בעדים ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אלא ממנו אם הודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר וכו' ואם כתוב בו נאמנות אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן לומר פרעתי דאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות לכאורה קשה אמאי צריך הטור ומחבר טעם שאלו פרעו לא היה מניחו בידו ת"ל דהא נתן נאמנות ולוה עצמו פסול טענת דידיה וכן הקשה נתיבות המשפט ולפע"ד נראה כוונת המחבר דאם כתב בהכת"י נאמנות גובין בו אף יורשי המלוה אף דלא שייך גבי יורשים נאמנות דהא הם אינם יודעים אם נפרע אם לא מ"מ כיון דכתוב בו נאמנות א"כ אמרינן מסתמא מדמונח השטר ביד המלוה ודאי לא פרע א"כ הוי לענין זה כמו מלוה בשטר דיורשיו גובין בו וה"נ כן כיון דכתוב בו נאמנות אם איתא דפרעו לא היה מונח ביד המלוה ושפיר לשון המחבר כן נראה לי נכון וכעין זה כתוב בספר ד"מ מאא"ז הגאון זלל"ה

סעיף ה' (ג) המוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם וכו' ואם הוא תוך זמן וכו' הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהם גובה מהם וכו' עש"ך (סקכ"ו) שדין זה צ"ע דמה בכך דהם מודים מ"מ אם היה אביהם קיים אע"פ שהוא מודה היה נאמן לטעון פרעתי במגו דאינו כתב ידו א"כ נטעון אנן ליתמי דהא ב"ד טוענין ליורשים כל מה דמצי אביהן למטען ע"ש ולפע"ד נראה לתרץ דהא איכא פלוגתא בין תוס' ורא"ש ורמב"ן דתוס' ורא"ש סוברים דטענת דלא שכיח אין טוענין ליתמי דהיינו נאנסו אפ"ה טענת החזרתי טוענין ליתמי ורמב"ן סובר דודאי טענה דלא שכיח טוענין ליתומים דאי אמרינן לא שכיח אין טוענין ליתומים לא היה טוענין להו החזרתי ועיין ברמב"ן פרק המוכר את הבית ע"ש דמכח זה הוכיח הרמב"ן דטוענין ליתומים אפילו מלתא דלא שכיח ועש"ך לקמן (סימן ק"ח ס"ק ח') ולפ"ז שפיר דברי המחבר דהכא במת הלוה תוך זמנו ויורשים הודו שהוא כתב יד אביהם ממנ"פ חייבים דהא לשיטת תוס' ורא"ש אין טוענין ליתומים מלתא דלא שכיח ולשטת הרמב"ן דסובר אפילו מלתא דלא שכיח טוענין ליתומים מ"מ היינו דוקא אם אתה תוכל לטעון בעבור יתומים אותה טענה עצמה שנאמן אביהם אף בלא מיגו והכא כיון דמזויף לא נוכל לטעון בעבור יתומים דהא הם עצמם מודים דכתב יד אביהם ממילא אף טענה אחרת שאביהן היה נאמן מכח מגו דמזויף נמי אין טוענין בעבורם כמבואר ברמב"ן הנ"ל ושפיר דברי המחבר ועיין

סי' ע' סעיף ג' (א) אמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה ובין שאמר לו אחר הלואה צריך לפרוע בעדים עסמ"ע (סקי"ב) דפסק אפילו מוחה הלוה מ"מ צריך לפורעו בעדים והש"ך (סק"ט) כתב דוקא קבלה בשתיקה ע"ש והרא"ש סובר דצריך לקבל בפירוש ע"ש. ונראה דאפשר לשטת הרא"ש דסובר שלא בשעת הלואה צריך לקבל בפירוש וכן לפי פסק הש"ך היכא דשתיק דמהני היינו דוקא אם לוה טוען פרעתי אינו נאמן אף בלא קנין מ"מ אינו עשוי לפרוע כסברת הר"ן מש"ה אינו נאמן אבל חזר מקבלה קודם פרעון וטען דאינו רוצה בתנאי זה דלמא ישכח התראה