דברי התורה כט

המחאה זו כמו מסירה ונמצא שהן קנוין לו בכתיבה ומסירה עש"ך (סק"ע) דתמה על המחבר דסובר דהמחאה הוי כמו מסירה דהא הוא פסק בעצמו (בסעיף ד') דחליפין אינו כמסירה ומעמד שלשתן וחליפין חד דינא אית להו ושטת הרמב"ן שהביא בעל התרומות כתב דהמחאה אינו כמסירה וש"ך הניחו בצ"ע ולפע"ד נראה לתרץ קושיית הש"ך דמה שכתב המחבר לעיל דחליפין אינו כמסירה היא משום הכי כיון דשטר אינו גופו ממון וחליפין אינו קונה בדבר שאין גופו ממון כמו שכתב הש"ך עצמו (סק"י) דהא מטבע אינה נקנית בחליפין משום דהוי כאותיות כמו שמבואר בנמוקי יוסף פרק הזהב דטעם דאין מטבע נקנית בחליפין דהוי כאותיות משום הכי פסק המחבר דחליפין אינו כמסירה אבל הכא גבי מעמד שלשתן דקונה אף בדבר שאין גופו ממון דהא אנן קי"ל דמעמד ג' אפילו במלוה קונה וכש"כ בפקדון דהיינו אפילו יש לו מטבע בפקדון אצל חברו הרי לך דמעמד שלשתן אפילו בדבר שאין גופו ממון קונה שפיר פסק המחבר דהמחאה קונה במקום מסירה וחליפין לא מהני במקום מסירה ועיין

סעיף כ"ו (ד) ודא יש אומרים שאם כתב לוה למלוה משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך שוב אינו יכול למחול וכו'. הג"ה יש אומרים הא דמוכר שטר חוב יכול למחול היינו שמוכר לא היה חייב ללוקח וכו'. עש"ך (סקפ"ט) דהביא בשם הראב"ן היכי דלית ליה נכסי למוכר לא מצי מחיל ובאמת הוא נגד כל הפוסקים והש"ך תמה דהא סוגיא ערוכה היא פרק החובל דתזבין כתובתה להא דחבלה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ע"ש וא"כ מוכח אף דלית נכסי לאשה מצית מחיל ולפע"ד נראה לומר טעם של הראב"ן דהא מבואר ברמ"א (סעיף א') היכא דמכירה לא הוי מכירה ואין לו למוכר לשלם ללוקח מוציאין המעות מן הלוה ונותנין ללוקח מטעם שעבודא דר"נ ע"ש ולפ"ז י"ל דטעם של הראב"ן היא דהא טעם דמכירות שטרות יכול למחול הוא כיון דמכירות שטרות דרבנן וכן הוא סברת כמה פוסקים ממילא י"ל היכא דאין נכסים (ללוה) [למוכר[ שפיר קאמר הראב"ן דאינו יכול למחול דמן התורה לא הוי מכירה וא"כ צריך מוכר להחזיר דמים שנתן וחייב לו הלוה מכח שעבודא דר"ן וגם אפילו לא שייך שעבודא דר"נ הוי מכירה מדרבנן משום הכי סובר הראב"ן היכא דלית ליה נכסי (ללוה) [לשוכר[ לא מצי מחיל ממנ"פ ולפ"ז לא קשה קושיית הש"ך מכתובה דהא בכתובה סוברים כמה פוסקים דלא שייך שעבודא דר"ן וא"כ לא הוי מכירה אלא מדרבנן משום הכי אף דלית לה נכסי תוכל למחול והש"ך שהקשה מכתובה אזיל לשטתו דגם בכתובה שייך שעבודא דר"נ ולכך הקשה מכתובה

סעי' ל"ב (ה) כשמוחל שטר או יורשיו צריכים לשלם כל מה שכתוב בשטר החוב מיפה בנכסים וכו' ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא וכו' ואם מת ישלמו יורשיו וכו'. הג"ה אבל רבים חולקין וס"ל דאין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו עש"ך (ס"ק ק"ד) דתמה על הרמ"א דהא כמה פוסקים סוברים דדינא דגרמי הוא רק מטעם קנס ולא קנסו בנו אחריו ואמאי לא הביא הרמ"א שום חולק בזה ע"ש ולפע"ד נראה דלא צריך הרמ"א להביא דעת היש אומרים דהא הרמ"א פסק כדעת הפוסקים דאין צריך המוחל לשלם רק דמים שנתן וא"כ י"ל אף דקי"ל היכא דקנסא דרבנן לא קנסו בנו אחריו אבל הכא כיון דמן התורה לא הוי מכירה ממילא מחויב להחזיר דמים שנתן כדכתב הרמ"א (סעיף א') רק מדרבנן הוי מכירות שטרות מכירה וכיון דמדרבנן חייב לשלם מדינא דגרמי והוי חיוב תורה וחיוב דרבנן ובזה היכא דהוי תרתי חיוב תורה וחיוב דרבנן לא מצאנו דפטרו בנו אחריו ולכך שפיר לא הביא הרמ"א דעת החולק דאפשר דכאן בטלה מחלוקת

סעי' מ' (ו) אם היה שימר שכר עליהן ונגגבו או אבדו אפילו בפשיעה פטור מלשלם. לכאורה קשה למה אצטריך מיעוטא גבי שטרות שאין בהם דין שמירה מדאורייתא תיפוק ליה דהא לא שייך ביה קנין מדאורייתא ואנן פסקינן במסכת ב"ק (דף ע"ט) ש"מ תקנו משיכה בשומרים ואחר העיון אפשר לתרץ דהא דמסיק תקנו משיכה בשומרים הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא כיון שנסתלקו הבעלים משמירה חייב השומר ולשון תקנו נמי משמע כן דהוא רק תקנה ולשון רש"י נמי מוכח כן וז"ל (בד"ה תקנו משיכה בשומרים) שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשיך נראה מלשון רש"י דמדאורייתא כיון שנסתלקו הבעלים מהשמירה חייב השומר רק דרבנן תקנו לשומר שצריך קנין הרי דמדאורייתא א"צ קנין ולכך אצטריך קרא למעט שטרות משמירה

סי' ס"ז סעי' ב' (א) שביעית משמטת את המלוה וכו' ואם אינה משכונה אלא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט זו היא שטת רמב"ם וע' ר"ן מסכת גטין (דף ל"ז) דהקש' בשם הרמב"ן דהא לא עדיף ממשכנתא וכתב דרמב"ם איירי באפותיקי מפורש ועב"י דהביא בשם הרשב"א בתשובה אף אם הוא מפורש ג"כ משמט וערשב"א בחדושיו לגטין כיון דיכול לסלקו במעות לא הוי כגבוי ע"ש. ולפע"ד י"ל בכוונת הרמב"ם דהא איתא בתומים (סקכ"ה) דגבי יורשי הלוה י"ל דאין שביעית משמטת דהא עיקר קפיד קרא על לא יגוש דהיינו שעבוד הגוף וכיון דשעבוד הגוף נפקע ממילא שעבוד נכסי נמי נפקע וגבי יורשים ליכא שעבוד הגוף לא שייך שמיטה ע"ש ולפ"ז י"ל דכוונת הרמב"ם בעשה אפותיקי מפורש כיון דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים י"ל דליכא שעבוד גוף על הלוה ואין כאן רק שעבוד נכסי ועל זה לא אמר קרא שביעית משמט ושפיר סובר הרמב"ם גבי סיים לו שדה אינה משמטת ועיין

סעיף י' (ב) המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטת עיין קצות החושן (סק"ג) דהקשה אמאי אמרינן לחד לשנא בש"ס מסכת מכות דשביעית משמטת הא הו"ל כאלו התנה ע"מ שלא תשמע בשביעית שאינו משמט ע"ש ולפע"ד י"ל דאין כוונת הלוה להשתעבד רק אם יהיה לו פרוזבול אזי יגבה אחר עשר שנים דהא קביעת זמן היא רק לטובת הלוה כמבואר (בסי' ע"ב) וזה פשוט

סעי' י"ז (ג) הכא מחמת עכו"ם הרי היא כעכו"ם ולכן מי שקנה שטר חוב מן העכו"ם על חברו אין שביעית משמטת עסמ"ע (סקל"ג) דהקשה להסוברים דהבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם רק לגריעותא אבל למעליותא לא אמרינן הרי הוא כעכו"ם אמאי