דברי התורה כו

מחילה נגעה בה ובאותו סוגיא (דף ס"ט) קאמר ר"י שניה ויתרה ובזה לא שייך מחילה רק לשון הפסד ע"ש. ולפ"ז מיושב דברי רמב"ם דלעולם כמו שאינו יכול להתחייב עצמו דבר שאיני קצוב כך אינו יכול למחול דבר שאינו קצוב וגבי עישור נכסים אינו הטעם משום מחילה רק דלא תקנו חכמים באופן זה ואף שרש"י כתב לשון מחילה הוא לאו דוקא לרש"י כמו שהוכחתי בראיות הנ"ל

(ב) וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד עש"ך (סקי"ב) דהביא בשם בית יוסף ראיה לדבר רמב"ם מפרק הנושא את האשה (ק"ב) דלא אוקמיה בילדה שמע מינה דבר שאינו קצוב אינו יכול לחייב עצמו ע"ש ולפע"ד לא הבנתי ראייתו דעד כאן לא קאמר רק שאינו יכול לחייב אבל אם מחויב בלא זה ודאי מהני קנין וא"כ הכא חייב מכח תנאי ב"ד רק שאין כתובים לא מהני לענין ממשעבדי ועל זה מהני קנין וכן מוכח בע"כ דאל"כ הוי ליה להקשות מגופא דסוגיא על הרמב"ם דפסק דברים הללו לא נתנו לכתוב ואמאי מהני קנין אלא ודאי היכא דבלא זה מחייב מהני קנין וה"נ כן וצ"ע

סעיף ו' (ג) המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם וכו' אבל בלשון חיוב חייב והוא שקנו מידו לכאורה קשה מסוגיא דב"ב (דף קמ"א) מתרץ הגמרא דלמא ר' מאיר היא תיפוק ליה דאפילו לרבנן מהני דהא התם במחייב איירי כמבואר בטור (סימן רנ"ג סעיף י"ב) ע"ש וא"כ מהני לדידן אף דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם מהני וצ"ע

סעי' ז' (ד) ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין וכו' משכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונה עסמ"ע (ס"ק כ"ב) דכתב דמחבר איירי בשטר קנין ולא בקנין סודר דאל"כ פשיטא דקנה אפילו גוף הקרקע ע"ש ולכאורה צ"ע אדרבה גוף הקרקע קונה בקנין סודר אבל היכא דאין מקנה לו גוף הקרקע רק אכילת פירות אינו קונה בקנין סודר כמבואר בטור ובסמ"ע (ס"ק כ"א) ומבואר לקמן (סי' קצ"ה סעי' ט') ע"ש דהיכא דאין מקנה לו גוף הקרקע אינו קונה בקנין סודר וצ"ע

סימן ס"א סעי' ה' (א) כל דבר שנהגו במדינה לכתוב וכו' דעתו שיכתבהו כמנהג המדינה עש"ך (סק"ט) דמחלק היכא דידעינן דלוה ידע דמנהג לכתוב נאמנות אז אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי אבל אי לא ידעינן שלוה ידע מזה נוכל לומר דלמא לוה לא ידע מזה ולכאורה מהר"ן פרק האשה שנפלו לא משמע כן דכתב היכא דנכתב דאמר בפירוש שיהיה מתנה חלוטה עולם מהני וכתב הר"ן כיון דמנהג לכתוב כן בשטרות אמרינן באמר סתם לכתוב מהני כיון דידע שכותבין כן בשטרות מהני אפילו בשטר מברחת אך כתב שם דאפשר דאשה לא ידעה מזה משמע דוקא באשה אבל בסתם בני אדם אמרינן יודעין כיון דמנהג לכתוב כן בכל שטרות אע"פ שלא ידעינן שידע וצ"ע

סי' ס"ב סעיף א' (א) אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכו' [הג"ה אפילו אלמנה ואפילו היו השטרות בידה עש"ך (סק"ו) דכתב בשם בעל התרומות ואם תקשה על הרמב"ם דסובר היכא דאמרה אחר נתן לי במתנה ע"מ שאין לבעלי רשות אינה נאמנת על הפירות שכל מה שנמצא ביד אשה הוא בחזקת בעל מ"מ היה להאמין לה במיגו דאמרה לבעל אתה נתת לי במתנה ותירץ הבעה"ת לפי שבטענה הזאת מוציאה את הנכסים אף מירושה ואלו היתה טוענת אתה נתת לי היה יורשה ולא אמרינן היכא שהמיגו מגרע טענתיה כי הכא עכ"ל ולפע"ד יש ראיה ממסכת כתובות (דף פ"ט) מבואר היכא דאין כאן עדי גט בעל נאמן במיגו דלא גרשתיך ואמאי דהא אם אמר לא גרשתיך ממנ"פ היורשים צריכים ליתן לה כתובה דהא לפי דברי שניהם חייב כתובה ואם יאמר בעל פרעתי לפי דבריו אף יורשים פטורים וצ"ל מ"מ כיון דלגבי עצמו פטור אף שיש חשש נגד יורשים דלמא ימות בחיי' מ"מ מהני מיגו וכן כתב האסיפת זקנים שם וה"נ הוי ליה מיגו לגבי דידה אף דיש ספק דלמא תמות בחיי הבעל וא"כ אמאי אינה נאמנת וצע"י

(ב) ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר על האחין להביא ראיה לכאורה יש לדקדק על לשון המחבר חלוקין בעיסתן ולעיל גבי אשה נקט המחבר אם יש לה עדים שהיה לה ממון מיוחד.. ויותר יש לדקדק על לשון הרמב"ם (דבפרק ט' מנחלות הלכה ז') הביא אשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית דצריכה להיות לה ממון מיוחד ואח"כ (בהלכה ח') הביא אלמנה או אחד מן האחין שהיו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתן קמצו וא"כ קשה באשת איש נמי נימא הכי היכא שבעל נתן לה מזונות או ע"י שליש נמי תוכל לומר מעיסתה קמצה ואמאי הוצרך עדים להיות לה ממון מיוחד מוכח מזה כשטת הרמ"א באבן העזר (סימן ע') דאשה שקמצה מזונות הוי לבעל והגאונים האדירים הבית מאיר והבית יעקב תמהו בזה שהוא נגד תוס' נזיר (דף כ"ד) דשם מבואר להדיא היכא דקמצה מפיה שלא אכלה כדי שביעה הוי לעצמה וכן סובר הר"ן בנדרים אבל מדברי הרמב"ם ומלשון המחבר משמע כשטת הרמ"א הנ"ל. ומה שהקשו נראה דלא קשה דהא מבואר באסיפת זקנים כתובות פרק מציאות האשה (ד"ה העדפה ע"י הדחק) דסובר ר"ע העדפה ע"י הדחק לעצמה דהיינו שניערה בלילה או הרעיבה עצמה ולרבנן הוי דבעל ופי' הוא הטעם לרבנן כיון דבעל חייב ברפואתה וכיון דמכח זה תפול לחולי או מכח שדחקה עצמה למלאכה או במיעוט מזונות משום הכי הוי לבעל וא"כ לא קשה דתוס' ור"ן נדרים אזלי אליבא דר"ע ושפיר הוי לעצמה אבל רוב הפוסקים פסקו כרבנן. והכא וכן בש"ע אבן העזר פסק כרבנן העדפה ע"י הדחק לבעל ע"כ שפיר סובר הרמ"א הנ"ל אם צמצמה מזונות הוי לבעל ועיין

סימן ס"ג סעיף א' (א) המוציא שטר חוב על חברו ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם ויש לעיין היכא דאין לוה בפנינו או שבא לגבות מיתומים או מלקוחות אם טוענין אנן מזויף או לא דיש לומר כיון דנתקיים שטר בחותמיו לא טענינן אנן ולכאורה משמע כן מתוס' כתובות (דף צ"ח ד"ה דעסיק) דאף דאנן טענינן ליתומים מזויף מ"מ היכא דשטר מקוים אין טוענין רק היכא דאתרע בנפילה לא מהני קיום ודימה תוס' להכא דשטר ריעא מ"מ