דברי התורה כה

(דף ק"ד) דתניא הגיה אות אחת חייב ומקשה הגמרא השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב ותירץ רב ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיין רבא אמר כגון שנטלו לתגין של דלת ועשאו ריש וערשב"א דהביא ראיה דזה לא מקרי חק תוכות דאל"כ אמאי חייב במאי תקן ע"ש וער"ן שם דחולק על רשב"א ועיין באו"ח סימן ל"ב) דזה נקרא חק תוכות וא"כ קשה מאי מתרץ בגמרא רב ששת ורבא הא הוי חק תוכות ואפשר דכוונת רב ששת ורבא אם הגיה שאר ספרים נביאים וכתובים דגם הם צריכים הגהה משום אל תשכן באהליך עולה ובנביאים וכתובים חוץ ממגילה לא פסלי חק תוכות וחייב שפיר משום מתקן

סי' נ"ח סעיף א' בהג"ה (א) וכן מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד פקדון של פלוני ה וא שחייב לו וכו' לא יוכל לעכבן הואיל ואינו יכול לברר שאותו פלוני חייב לו ועש"ך (ס"ק ז') דהקשה דהא בתשובת הרא"ש פסק דהיכא דחייב השליח בשביל תפיסתו לא מהני תפיסה ובסוגיא דבקרא בכתובות (דף פ"ה) פסק הרא"ש ואי לית ליה ראיה אלא מחמת תפיסה הוא זוכה מחייב בקרא לשלומי ע"ש וכן הקשה מהרי"ט ולפע"ד נראה לתרץ דהא הרא"ש הקשה באותו סוגיא אמאי לא הוי בקרא עד אחד ותירץ כיון דבקרא פשע דרועה חייב בלסטים מזוין וא"כ הוי בקרא בעל דבר ולא הוי עד וא"כ היכא תפס בע"ח בכח ואם הוי ספק אי הוי יכול רועה לעמוד כנגדו אף דקי"ל בח"מ (סימן ש"ג סעיף יו"ד) דרועה חייב משום מתוך שאינו יכול לשבע משלם או דהוי כאינו יודע אם פרעתיך מ"מ בע"ח יכול לומר אלו עמד נגדי הייתי גובר עליך ונטלתי ממנו בכח בכל אופן כיון שאינו בא לתפוס אך כיון שאתה פשע שלא עמדת נגדי חייב אתה לשלם ליתומים אבל מה איכפת לי אני יודע בברי שאף אם עמדת נגדי החזקתי בתפיסתו ואין אתה חייב ליתומים אף באמת שאתה חייב לשלם ליורשים לית לך עלי כלום אבל היכא דלא בא לידו בתורת תפיסה רק נתנו לו בתורת פקדון ועתה בא להתפיס בשביל חובו שפיר כתב הרא"ש בתשובה דלא מהני ולפ"ז יש לומר גם כן דכוונת הרמ"א דמחלק בין היכא דבא לידו בתורת פקדון או בתורת תפיסה הוא ג"כ משום סברא הנ"ל ועיין

סעי' ב' בהג"ה (ב) וכל זה דנתנו לו בפני ב' עדים אבל בפני ע"א לא אמרינן אתרע שטרא עש"ך (ס"ק כ"ג) דהקשה דהא תוס' ושאר ראשונים סוברים דאם פרע בפני ע"א נמי אתרע שטרא דאל"כ לא הקשה תוס' כלום מאבימי דשליח הוי ע"א ותירץ הש"ך דאפשר כוונתו דאי פקח הוא יפרע לו ואח"כ יתבע לו וממילא מחויב שבועה מן התורה ושפיר הוי מתוך שאינו יכול לשבע משלם ע"ש וזה תימא גדול כמו שתמה התומים לפי הכרעת רמ"א (בזה הסעיף) דאי תפס לא מפקינן מניה אפילו תפס בעדים ע"ש וא"כ לו יהיה דיפרע בפני עדים מ"מ הא כבר נפרע ולא גרע מתפיסה ומהני אפילו תפס בעדים ע"ש ולפע"ד יש לתרץ קושיית התומים דהא כל הטעם של הפוסקים דסוברים גבי טענת סטראי לא קרעינן ולא מגבינן ומהני תפיסה משום שטר בידי מאי בעי כמבואר ברא"ש ומזה מוכח דחייב לו ממקום אחר אלא מ"מ אתרע שטרא מכח חזקה דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ וזה שייך דוקא היכא דפרע הלוה בעצמו אבל ע"י שליח ואמר לשליח הולך לפלוני חוב שיש לו בידי בשטר ולא הזכיר לו לקיחת השטר ופרע שליח ולא לקח השטר אע"ג דשליח פטור מ"מ לא שייך לומר שטרא בידי מאי בעי דלוה יכול לומר אני סברתי ששליח יקח השטר כיון שהזכרתי לו שיש כאן שטר ממילא היכא דפרע שליח בעדים לכ"ע בטל השטר ודומה לזה מצינו פרק המפקיד (דף מ"ב) גבי כשותא ע"ש ולפ"ז מיושב דברי הש"ך מה שכתב על כוונת תוס' גבי אבימי וע' רשב"א קדושין (דף מ"ג ע"ב) מבואר להדיא גבי מעשה דאבימי דאי פקח ופרע שפיר הוי מתיך שאינו יכול לשבע משלם ע"ש כוונתו גם כן מטעם הנ"ל ועיין

סעיף ד' (ג) מי שנושה בחברו שני חובות וכו' אפילו אמר הלוה הילך מעות אלו בשביל חוב פלוני והמלוה קבל ושתק יכול המלוה לומר בשביל חוב אחר לקחתי לכאורה צ"ע מאי מקשה הגמ' ב"ב (דף קנ"ז) אי אמרינן דאקני לא משתעבד אמאי קתני במתניתין זה היה פקח שיכול למשכנו ע"ש. ולפי פסק המחבר מאי מקשה דהא התם איירי במקום שכותבין ואח"כ יהיב זוזי וא"כ ממילא כשנתן חייב לו מעות בשביל הקרקע וגם עבור החוב אף שעתה נתן לו המעות בשביל הקרקע מ"מ יכול המוכר לומר אני קבלתי בשביל החוב ונשאר חיוב הקרקע ועל זה לא שייך דאקני וצ"ע

סי' נ"ט מלוה שהוציא שטר מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע ומלוה אומר איני יודע אינו גובה בו עיין אורים ותומים אם המלוה מותר לנסות הלוה ולתבוע אולי יודה שחייב לו וכתב דבזה יש הבדל אי מצא השטר בין שטרות קרועין אסור לתבוע דאולי בשגגה יודה והוא באמת שקר ואי אין מונח בין שטרות הקרועין מותר לתבוע ולנסותו ע"ש ולפע"ד נראה דמותר לתובעו ולנסותו דהא גדולה מזו מבואר בתוס' ב"מ (דף נ"ב ד"ה אמר אביי) נראה שם מתוס' דמותר בכדי האונאה דהיינו שתות למכור באונאה ביפה ובלבד שיחזיר לו אונאה אם יתבענו ע"ש, א"כ כש"כ הוא לשיטת תוס' דמותר הכא לתבוע ללוה כדי לנסותו

סי' ס' סעי' ב' (א) המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם. ולשיטת הרמב"ם כמו שאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כך אינו יכול למחול דבר שאינו קצוב וכן מבואר לקמן (סי' רל"ב) ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ אמאי אמרינן בכתובות (דף ס"ח ע"ב) הא גדולה ויתרה הא הוי דבר שאינו קצוב וכן הקשה השטה מקובצת והפלאה ע"ש ולפע"ד נראה דהרמב"ם סובר דטעם גדולה ויתרה לא הוי לשון מחילה רק חכמים לא תקנו לה עישור היכא דנשאת ולא תבעה מה שהגיע לה דעיקר תקנת חכמים היא דשמין באב שהיא צריכה לפרנסה וכיון דלא צריכה יותר לא תקנו לה וראיה לזה דהא מבואר באבן העזר. (סימן קי"ג) היכא דאב צוה ליתן לבתו כך וכך אף אם נשאת בסתם אפ"ה גובית אח"כ מבואר מזה אף בשתקה לא הוי מחילה רק בעישור נכסים אמרינן כן וא"כ מוכח דעיקר טעם היכא דנשאת ולא תבעה לא תקנו חכז"ל כיון דאינה צריכה ולשון ויתרה נמי משמע כן מדקאמר לשון ויתרה ולא קאמר מחלה הרי דלא משום