דברי התורה כ

חתימתו אפ"ה כיון דאין צריך להעיד על מנה שבשטר דהא יש שני עדים על חתימתו, העד החי ועד אחד מן השוק מהני דאינו יוצא שלשה רביעי ממון אפומא דחד ע"ש, אך מתוס' כתובות (דף כ"א ד"ה על כתב ידם הן מעידין) נראה להדיא היפוך מסברת נימוק"י דהא תוס' הביא ראי' לרבנן אפי' העדים אומרים בפי' שעל כתב ידן הן מעידין אפ"ה אמרינן אמנה שבשטר הם מעידים דאל"כ מאי קאמר הגמ' ואי ליכא תרי אלא חד מאי קשיא דהא יש עצה שיאמרו בפירוש שעל, כתב ידך הם מעידים אלא ודאי לרבנן אפי' אמרו בפי' שעל כתב ידן הן מעידין ג"כ לא מהני ע"ש, וכאן בע"כ מיירי דאחד מן השוק מכיר חתימת החי דאל"כ לא הקשה תוס' דלימא על כתב ידן הן מעידין, וא"כ לשיטת הנימוק"י עדיין יש תקנה דעד מן השוק יעיד על חתימת החי וגם החי יעיד על חתימתו ואח"כ יעידו שניהם על חתימת המת, וליכא למימר דתוספות איירי דעד החי העיד קודם על חתימתו דא"כ גם חספא לא מהני כמבואר בש"ך (ס"ק ל"ח) א"כ שפיר קאמר רמ"א דצריך דוקא שני עדים לקיים חתימת החי

סעיף ל"ב (ו) הרחיק הקיום מהשטר שיטה או ב' שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף וכו'. ולכאורה יש לעיין היכא דב"ד נתנו שטר למלוה והקיום רחוק מחתימתם שיטה או ב' שיטין ואח"כ רוצה הלוה להחזיר להם השטר והדיינים רוצים לתקנו בשריטות דיו או המלוה בעצמו רוצה לתקן צע"י אי מהני דהא מבואר לעיל (סימן מ"ה סעיף י"ד) היכא דנראה פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה במילוי ע"ש, וא"כ כש"כ הכא דב"ד בעצמם עשו פיסול ודאי לא מהני תיקון, רק היכא דשטר לא יצא עוד מב"ד בזה מהני שריטות דיו, אבל היכא דיצא מתח"י לא מהני, ולפ"ז מיושב קושיית התומים דתמה אמאי פסול הרחיק הקיום שיטה אחת או ב' כמבואר לעיל (סעיף ל"א) דהא קי"ל לעיל (סימן מ"ה סעיף זיין) אף בשטר שיכול להזדייף אינו יכול לטעון להד"ם ע"ש, א"כ הכא כיון דאינו יכול לומר להד"ם והקיום באמת כשר ולכאורה קושיא עצומה היא, אך לפי מה שכתבתי ניחא דהא כל הטעם של רבינו יונה שממנו נובע דין זה לעיל (סימן מ"ה סעיף ז') אם הרחיקו העדים ב' שיטין מהכתב אינו יכול לומר להד"ם מטעם דהא יכול להכשיר השטר ע"י מילוי בקרובים או בחזרת השטר כמבואר בש"ך (סימן מ"ה ס"ק י"ד) וא"כ השטר ראוי להכשיר אף לאחר שיצא מתחת ידם כיון שלא נראה הפיסול לב"ד אבל הכא גבי קיום אם הרחיקו הדיינים שטה או ב' שטין בין חתימתם לאשרתא ממנ"פ קודם שיצא מתחת ידם עדיין אין עליו שם מעשה ב"ד כמבואר ברי"ף יבמות פרק ד' אחין וכן מבואר (סימן זה סעיף ל"ה) כיון דבידם לכבוש עדותם ע"ש ובסמ"ע (ס"ק פ"ז) וה"נ כן דהא אם רצו כובשו לקיום ואח"כ כשיצא מתחת ידם שוב אין תקנה דלא גרע מנראה לב"ד פסולו דשוב אין לו תקנה כמבואר לעיל (סימן מ"ה סעיף י"ד) וכש"כ כשב"ד בעצמו עשאו פסולו והכא ע"כ איירי דכבר יצא הקיום מתחת ידם דאל"כ לא הוי שם קיום עליו א"כ כשיצא מתחת ידם שוב אין לו תקנה ושפיר פסק המחבר היכא דהרחיקו הדיינין שטה אחת מקיום פסול ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן מ"ה ס"ק ד')

סעיף ל"ז (ז) שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו ענים ואמרו אבל אנוסים היו הרי אלו נאמנים וקורעין השטר וכו' ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה וכו' אין קורעין אותו ונראה דצריכים לכתוב על השטר שאומרים שני עדים על השטר זה שהעדים פסולים או קטנים היו ודינו של שטר זה כתרי ותרי או יניח ביד ב"ד דאל"כ דלמא אזלי ב"ד אחר וגובים בו ועיין לעיל (סימן מ"ג) בסמ"ע וש"ך (ס"ק יו"ד) ע"ש וצ"ע

באותו סעי' עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואומרים בתוך כדי דבור אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים בתומים (ס"ק מ"ב) תמה על הריב"ש דסובר דאנוסים כשרים לעדות דאע"ג דעברו על לאו דלא תחללו מ"מ אינם נפסלים משום דהיו אנוסים ומובא באבן העזר (סימן מ"ב ס"ה בהג"ה) א"כ היכא ס"ד דגמרא כתובות (דף י"ט) טעמא דר' מאיר דסובר אנוסים מחמת נפשות א"נ משום יהרג ואל יעבור ופי' רש"י דשווי נפשייהו רשעים ע"ש דהא לשיטת הריב"ש אפילו יהיה בכלל יהרג ואל יעבור אינם רשעים משום דהיו אנוסים ע"ש ולפע"ד נראה לתרץ קושיית התומים דגמ' שם אזיל השתא אליבא דר"מ וסובר הגמרא טעם של ר' מאיר דאינו נאמנים קטנים ופסולים משום חזקה כמבואר בתוס' (ד"ה. חזקה) הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ע"ש ושפיר תירץ הגמרא גבי אנוסים מחמת נפשות אם אמרו לעדים חתמו שקר יהרגו, ואל יחתמו שקר ושפיר איכא חזקה על העדים שבודאי לא היו אנוסים משום הכי אינם נאמנים אבל לדידן שפיר באמת היכא דדינו יהרג ואל יעבור והעדים אמרו שעברו על זה באונס נאמנים משום הפה שאסר היא הפה שהתיר כמו דנאמנים קטנים ופסולים אף דהוי חזקה ועיין

סי' מ"ז סעי' א' (א) מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה וכתוב בו נאמנות והוחזק השטר בב"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן עסמ"ע (ס"ק ב') ועש"ך (סק"ד) דתמה מאוד מה חילוק יש בין יש בו נאמנות לאין בו נאמנות הרי הלוה מודה דשטר פרוע הוא ומבטל בפי' נאמנות דיליה ואף שאין בו נאמנות ולוה צועק שהוא פרוע וטוען שישבע והמלוה אינו רוצה לשבע מ"מ גובה בע"ח ראשון מטעם שעבודא דרבי נתן א"כ אין יכול למחול וממילא אף שאינו רוצה לשבע גובה מלוה ראשון והביא ראיה ממוכר שטר חוב לחברו ולוה טוען שפרעו למוכר ישבע לי ומוכר אין רוצה לשבע מפסיד הלוקח משום שהוא נאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל ליה אבל הכא גבי שעבודא דר"נ דאינו יכול למחול מה חילק יש בין יש נאמנות לאין בו נאמנות וחולק הש"ך על המחבר ולפע"ד נראה לתרץ קושיית הש"ך דעיקר סברת הטור ומחבר היכא דמלוה מוציא שטר חוב ואין בו נאמנות לא מקרי חוב ברור כיון דמלוה אין גובה מן הלוה אלא בשבועה מי יימר דמשתבע מלוה ובחוב שאינו ברור סוברים כמה פוסקים דלא שייך שעבודא דר"נ ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את וא"כ מתורץ קושיית הש"ך דאפילו אין בו נאמנות מ"מ כיון דמלוה ראשון יש לו עליו שעבוד מדר"נ אף דמלוה שני אין רוצה לשבע לא מפסיד מלוה ראשון ולפי מה שכתבתי