דברי התורה טז

שהיא דברי תוס' גיטין ע"ש ורש"י ב"מ (דף יג) כתב היכא דלוה בפניהם ונתן מעות בפניהם ע"ש, ועיין בנימוק"י דתמה אמאי צריך נתינת מעות דהא לא גרע מלאביי דסובר עבז"ל דמותר לכתוב שטר אעפ"י שאין מלוה בפנינו וכש"כ אי איכא מלוה בהדי' ע"ש בנימוק"י, ולפע"ד נראה ליישב שיטת רש"י דרש"י מדקדק לשון הגמ' דקאמר מלוה בהדי' משמע דאף דלא מסר הלוה שטר למלוה בפנינו א"כ ודאי יש לחוש דלמא לא נתן מעות ולא ימסור שטר, אבל אם מסר הלוה שטר ליד מלוה בפנינו יש לומר דרש"י מודה דאינו צריכים לראות נתינת מעות דלא גרע מעב"זל לאביי

סעיף י"ז (ז) לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו לכפות את המלוה להלותו עד זמן שקבע אפי' נתברר שמדעת המלוה נכתב אפ"ה יכול לחזור בו. זה דעת הרשב"א, והרמב"ן חולק ע"ז, עש"ך (ס"ק מ"ט) דהקשה על הרמב"ן מסוגיא דב"מ (דף צ"ט) השואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו, לא בקע בו לא קנאו, אף דרב הונא מודה לענין אונסין, דחייב מיד אפ"ה יכול המשאיל לחזור בו, מוכח להדיא דאף דנשתעבד נכסי השואל מיד אפ"ה יכול לחזור בו, וגם תמה על הרשב"א דלא הביא ראיה זו, ולפע"ד לא קשה דהא עיקר סברת רמב"ן דסובר דצריך להלוות משום דהוי כמו חליפין כיון דנשתעבד נכסי הלוה בעבור זה משועבד ג"כ המלוה להלוות וזה שייך שפיר גבי הלואה דמלוה להוצאה נתנה אבל גבי שואל קורדם אף דנכסי שואל משתעבד מ"מ לא עדיף מחליפין ובחליפין גמור ס"ל לתוספות ב"מ דף י"א ע"ב) דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין וכמו שמבואר בח"מ (סימן קצ"ה) ע"ש ולכך אפשר לומר דאינו משתעבד ולכך לא הביא רשב"א ראיה משואל קורדם

סי' מ' סעי' א' המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב. כיצד אמר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו' הרי זה חייב לשלם אע"פ שהעדים יודעים שלא היה חייב לו כלום. ערמב"ם (פרק י"א ממכירה), ובכסף משנה דכתב הטעם של רמב"ם דמשום הכי חייב משום קנין אודייתא ועיין בקצות החשן דכתב ג"כ טעם של הרמב"ם משום אודייתא ע"ש, ולפ"ז נ"ל דמה דכתב הרמב"ם בלא תנאי כלל נראה לי טעמו דכיון דאודייתא אינו קנין רק בדיבור בעלמא הלכך אם מתנה בה תנאי אינו מקנה לגמרי לא קנה וכן נראה מהר"ן נדרים (דף כ"ז ע"ב ד"ה ונמצא) דכתב דכיון דלא הקנה לחלוטין לא הוי הודאה גמורה ע"ש היטב, ולפ"ז נוכל ליישב קושיית תוס' ב"ב (דף קמ"ח ע"א ד"ה שכיב מרע) דתמהו תוס' לימא איתא בבריא בהודאה מדקני בגר ע"ש ולפי הנ"ל נוכל ליישב דהא כל הסוגיא איירי שם בשכיב מרע ובשכ"מ הוא ממילא בתנאי דהא אם עמד חוזר וא"כ ליתא בבריא דבבריא אין יכול להקנות באופן זה בתנאי כנ"ל דקנין אודיתא אינו אלא בדיבור הלכך פריך שפיר הגמרא ליתא בבריא ועוד ראיה דקנין אודייתא על תנאי לא מהני ממס' ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) מעשה במטרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע והקשה התורת חיים דהא יכול להקנות באודייתא ותירץ דלא רצה להקנות באדייתא שלא יזכה בהן המקבל בחייו ע"ש ואם איתא דקנין אודייתא על תנאי מהני קשיא דהא יכול להקנות לו שהם שלו אם ימות אלא ודאי אודייתא על תנאי לא מהני והוא לא רצה להקנות לו באודייתא קנין גמור שלא יכול לחזור אלא שיהיה דינו כמתנת שכיב מרע דאם עמד חוזר וא"כ הוי על תנאי ולא מהני כלל כנ"ל נכון

סי' מ"א סעיף ד' מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע הרי זה נשבע היסת אפילו הוא תוך זמנו כיון דאיכא רעותא וכו' אבל אם הפקידו מלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו ונראה בדין זה שהשטר יוצא מתחת יד שליש אפילו השליש לא ידע מי הפקידו לשטת הרא"ש דמבואר לקמן (סימן ס"ה סעיף ג') דשטר שמונח ביד שליש ואין יודע מי הפקידו דאם מודה אחד לחברו סובר הרא"ש דיחזיר כיון דלא אתיליד רעותא ממילא י"ל לפי שטה זו אפשר דגובה ולכל הפחות מהני תפיסה אם הוא בתוך זמנו אף שלוה עומד וצוח אני מסרתי לו השטר כיון שהוא תוך זמנו הוי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וצ"ע

סי' מ"ב סעי' ה' (א) הי' כתוב בו מלמעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיים שניהם מקיימים אותם עסמ"ע (סק"י) דכתב דאפילו הקיום הוא בדוחק מקיימין: וש"ך (סק"ט) כתב דזה לא שמענו ע"ש ולפע"ד מבואר להדיא בהגהות מיימנות (פרק כ"ז ממלוה אות מ') בשם רבינו מאיר כדברי הסמ"ע דכתב וז"ל היכא דאי אפשר לקיים שתי הלשונות עליון ותחתון וסותרין זה את זה אבל היכא דאפשר לקיים לא אמרינן דסתרי אהדדי אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקין זה מזה כ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לומר בתוך כדי דיבור שתי לשונות דסתרי אהדדי והביא ראיה [מב"ב קס"ו ע"ב] היכא דכתב למעלה קפל ולמטה ספל דאינו גובה אלא קפל דחיישינן שמא זבוב הסיר רגל הקיף ונעשה סמך אף שהיא חשש רחוקה מ"מ שלא יכחישו זה את זה מקיימין אפילו בטורח עכ"ד מוכח להדיא כדברי הסמ"ע

(ב) ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול דאפשר שהיה כתוב למטה רק דינר אחד ולכאורה נ"ל בזה דוקא היכא דנמחק ואינו ידוע מהיכן בא המחק זה דשפיר יש רעותא מש"ה פסול אבל היכא דידעינן דודאי נמחק באונס שפיר גובה סכום דכתוב למעלה דהא מבואר בש"ע כאן דהיכא דאפשר לקיים שניהם מקיימים וכתב הסמ"ע אפילו מדוחק וא"כ הכא כיון דלא חזינן דתחתון סותר עליון אזלינן אחר עליון וצ"ע

סעי' ו (ג) אם נמחק מתחתון עסמ"ע (ס"ק י"ז) דפסק דכשהשטר ביד חנני או תן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון ובין בנמחק ע"ש. וש"ך (ס"ק י"ג) חולק עליו ופסק דאם נמחק או חסר ושטר ביד חנני אינו גובה בו ע"ש, ולפע"ד דברי סמ"ע צ"ע דהא לשיטת סמ"ע דפסק היכא דנמחק שתי אותיות פסול ואינו גובה בו איירי דוקא כשהשטר ביד שליש כדכתב הסמ"ע בעצמו וא"כ מה