דברי התורה יג

לית ביה הזמה וכל העדות בטל דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ותוס' פרשו דהשלישי דהאומר אינו יודע הוי כמו נמצא בהן קרוב או פסיל ע"ש וכיון דאנן קי"ל כר"ע גבי קרוב או פסול אפילו מאה כל העדות בטל וגם קי"ל כר"ש דאין זוממין עד. שיוזמו כלם א"כ אמאי פסק רמב"ם דאחד אומר אינו יודע תתקיים עדות בשאר ותירץ בדוחק ע"ש. ולפע"ד נראה לתרץ כוונת רמב"ם דהא לכאורה באמת צריכים להבין דברי רש"י דסובר דמש"ה אינו יודע בחקירות כל העדות בטל דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו כלם דהא עד זה האומר אינו יודע בלא זה פסול שאינו יודע בחקירות ומה שייך הכא אין עדים נעשין זוממין וכו' אך דהא מבואר ברש"י מכות (דף ה' ע"ב ד"ה ר' עקיבא) דסובר דאינו צריך להקיש שלשה לשנים לענין דאין נהרגין עד שיוזמו כולם דזה ילפינן מדכתיב והנה עד שקר העד ע"ש ועיין בריטב"א שם במקומו וא"כ שפיר י"ל כיון דאין יכולים לסתור כל העדים לא הוי עד שקר העד אבל לר"ש דסובר דמש"ה צריך שיוזמו כל העדים דהקיש שלשה לשנים וא"כ אם עד שלישי אינו יודע בחקירות לא שייך הקש דהא שנים אם אומר אחד מהם אינו יודע לא הוי עדות כלל אבל גבי שלשה שייך הזמה לגבי שנים שיודעים ושפיר דברי רמב"ם דהא אנן קי"ל כר"ש ואתי שפיר היכא דשנים יודעים בחקירות והשלישי אינו יודע תתקיים עדות בשאר ולפי מה שכתבתי דדוקא לר"ע לא הוי עדות אבל לר"ש תתקיים עדות בשאר מיושב ג"כ קושית תוס' סנהדרין (בד"ה כמאן כר"ע) על רש"י

(ג) אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קא"פ עדותן בטלה עש"ך (ס"ק ו') דכתב על קושית תוס' מה שהקשה על רש"י דפירש דאם העידו אחר כדי דבור הוי כשתי כיתי עדות לכל דבר משמע דאפילו גבי קרוב או פסול צריכים להעיד תוך כדי דיבור ותוס' הקשה על רש"י ותירץ הש"ך דאין כוונת רש"י רק על עדים זוממים ומה שכתב רש"י לכל דבר כוונתו היכא דהעידו אחר כדי דיבור אם הוזמה כת אחת אותה כת נהרגת ושאר עדות קיים, ולפע"ד שפיר הבין תוס' בכוונת רש"י דהא למ"ד מכאן ולהבא נפסל אזי גם אם ב' הכתות העידו בבת אחת והוזמה כת אחת אפ"ה כת שנייה קיימת דהא אף הכת שהוזמה אינה נפסלת אלא מכאן ולהבא וממילא לא בטלה כת שניי' אף היכא דהעידו ב' כיתות בבת אחת דהא העדות [מתבטל משום] דהוי כמו נמצא בהן קרוב או פסול כמבואר בתוס' (דף ו' ע"ב ד"ה הרי אלו) ע"ש וא"כ לרבא דסובר מכאן ולהבא נפסל לא הוי על כת שהוזמה שום פסול עד אחר הזמה לפ"ז אף (באחר כ"ד) [בתוכ"ד] נמי לא בטל כת שלא הוזמה וע"כ אי אפשר לומר דכוונת רש"י דקאי על עדים זוממין דכת שנייה אינה בטלה היכא דהעידו אחר כדי דיבור דהא רבא לשטתו סובר מכאן ולהבא נפסל אלא ע"כ כמו שהבין תוס' בכוונת רש"י

סי' ל"ז סעי' ט"ו (א) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריו' ובא יהודה וערער וכו' אין ראובן מעיד לו עלי' עסמ"ע (ס"ק ל"ו) דכתב דטור סובר דמשום תרעומת ג"כ הוי נוגע דמשום הכי יעיד שקר אלא אפילו במכיר הלוקח ששדה זו של מוכר ושל אבותיו דאין עליו תרעומת אפ"ה חיישינן דיעיד שקר שמעמידה בפני בעל חובו ע"ש וכן כתב ב"י. והש"ך תמה עליו מאד דא"כ גבי פרה וטלית דאמאי פסקינן דמעיד אע"פ שאינו מכיר בה הא אע"פ שאינו שייך להעמיד בפני בעל חוב איכא חשש תרעומת ע"ש, ולפע"ד יש לתרץ קושיית הש"ך דלעולם נוכל לומר משום חשש תרעומת הוי ג"כ נוגע רק דסמ"ע סובר לקמן (ס"ק מ"א) גבי מטלטלין אפילו טוען המערער שראובן בעצמו גזלה לא חשיב נוגע דהא ראובן יכול לומר אני קניתי מאחר וסברתי שהיא שלו דגם העולם יאמינו לי שהוא כך אבל בקרקע כיון דשם בעלים עליו דבר מפורסם מי הוא בעלים, ולפ"ז יש לומר משום הכי גבי פרה וטלית מעיד אפילו באינו מכיר ולא הוי נוגע משום תרעומת דהא יכול לומר אני קניתי מאחר וסברתי שהיא שלו אבל כאן בקרקע שפיר הוי נוגע משום תרעומות דהא לא שייך זה כיון דשם בעלים עליו ומסתמא ידעת שהיא גזולה ואפ"ה מכרת לי ושפיר איכא תרעומות

(ב) כדי שיבא בע"ח של ראובן ויטרפנה בחובו. בטור כתב אף דאית ליה נכסים אינו מעיד שמא עשה שדהו אפותיקי ע"ש. מקור דין זה הוא תוס' ב"ב (דף מ"ה) דהקשה הגמרא אי אית ליה נכסים מאי נפ"מ והקשה בתוס' דהא נ"מ טובא דלמא עשה השדה אפותיקי וגובה בע"ח ממנו ע"ש. ולפע"ד יש ליישב קושיית התוס' דרב פפא סובר דנמצאת שאינו שלו חוזר עליו אע"פ שמכר שלא באחריות ולפ"ז שפיר מאי חיישינן אי לבע"ח דלמא עשה אפותיקי דהא כמה פוסקים סוברים היכא דהיא אפותיקי מפורש גובה מלוקח אפילו הפירות שכבר אכל כמבואר לקמן (סימן קט"ו) נמצא לרב פפא דסובר נמצאת שאינו שלו חוזר עליו אף אם מכר שלא באחריות והטעם כיון דנגזל גובה מלוקח אפילו הפירות שאכל וא"כ גבי אפותיקי נמי לפי שטת הפוסקים דסוברים דבע"ח גובה אפילו הפירות שאכל נמי לרב פפא הדין דחוזר לפ"ז ליכא נפ"מ למוכר דאם יגבה בעל אפותיקי יחזור לוקח עליו ולא הוי נוגע בשום חשש כמו היכא דקבל עליו אחריות מחמתיה ולא קבל עליו אחריות דעלמא דיכול להעיד כמבואר בסמ"ע (ס"ק מ') וה"נ כן ומיושב קושיית תוס' ועיין היטב

סעיף ט"ז (ג) ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער להוציא מיד שמעון בטענה שקנאה מגזלן יכול ראובן להעיד וכו' עש"ך (ס"ק כ"ה) דהביא בשם הרמב"ם דהיינו דוקא כששמעון מכיר שפרה וטלית הם של ראובן וכולם תמהו על הרמב"ם כיון דקי"ל כרב זביד היכא דמכר שלא באחריות אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר אמאי מצריך הרמב"ם שמכיר שפרה וטלית הם של ראובן ע"ש. ולפע"ד יש לתרץ דברי רמב"ם דהא אנן קי"ל (סימן רכ"ו סעיף ה') היכא דמכר קרקע ואחר שקנה אותה באחד מדרכי הקניה יצא עליו ערעור כיון שלא נהנה עדיין הלוקח יכול לבטל המקח וצריך המוכר להחזיר המעות ע"ש והיא שטת הרמב"ם ונראה דהוא הדין במטלטלין דמאי שנא ולפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דהא הדין של פרה וטלית איירי בכל ענין אף אם יצא הערעור תיכף ומיד לאחר מכירה קודם הנאת שימוש וא"כ באינו מכיר שפיר הוי המוכר נוגע דאם לא יעיד יבטל הלוקח המקח מטעם מום במקח כדינא (דסי' רכ"ו) הנ"ל ולכך הוצרך הרמב"ם לומר במכיר הלוקח שפרה וטלית של מוכר וא"כ המוכר לעולם יעיד ואף דסוגיא דפרה וטלית הביאה דברי ר' זביד י"ל דמהני רק על קושיית הגמרא דנמצאת שאינו שלו חוזר עליו או כמו שכתב הש"ך דגמרא לא הביא רק דרב זביד חולק על רב פפא ע"ש אבל מ"מ מטעם הנ"ל שכתבתי שפיר צריך הרמב"ם להביא במכיר שפרה וטלית של מוכר: