דברי התורה קכא

נכונים דברי רש"י בעז"ה, ועיין בתוספות בבא קמא (דף כ"ט ד"ה פליגי) ובטור (סימן תט"ז) דכתב אפילו אם ראובן מניח כליו של אחר בר"ה במקום שיכולים להזיק חייב בעל הכלי לסלקו ע"ש

סימן תי"ט סעיף ב' (א) אם יש למזיק שני עידית אין הניזק יכול לומר לו תן לי מעידית פלוני וכו'. עש"ך (ס"ק ד') דהביא בשם יש"ש דחולק על הרא"ש וסובר דיש להניזק הברירה לגבות איזה עידית שירצה ע"ש, ולפע"ד יש להביא ראי' לשיטת הרא"ש דהא במטלטלין קיי"ל דמזיק יכול לסלק בכל מילי אפי' סובין דישיב אמר רחמנא והא ודאי במטלטלין ג"כ יש חילוק שמטלטלין אלו שווין יותר מאחרים אפ"ה יכול המזיק לסלקו באיזה מטלטלין שירצה אפילו פחות שבכלים ממילא מוכח כשיטת הרא"ש דאם יש למזיק כמה עידית יכול המזיק ליתן איזה עידית שירצה, אחר כתבי ראיתי בסמ"ע (סימן ק"ב) דהביא ראי' זו

הלכות חובל בחבירו

סימן ת"כ סעיף ט"ו (א) כיצד שמין הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו באלו הוא עבד נמכר בשוק כמה הי' שוה קודם שחבל בו וכו' [הג"ה] ואם הי' בעל אומנות כגון נוקב מרגליות וקטע לו ידו משערינן הזיקו כפי מח שהוא וכו'. עש"ך (סק"ג) דהביא בשם ים של שלמה דחולק וסובר דלגבי נזק אין חילוק בשום אדם שבעולם אלא שמין אותו כעבד שא"י לעשות שום מלאכה, והש"ך נראה דחולק על יש"ש ע"ש, ולפענ"ד עיקר כשיטת הרא"ש וכמו שפסק הרמ"א כאן, וראי' לזה דהא זה מוסכם דאם הוא בעל אומנות דהיינו נוקב מרגליות וקטע רגלו צריך ליתן לו דמי שבת כל ימי חליו מה שאין יכול לעשות מלאכתו, א"כ האיך נימא דאם קטע ידו ואין יכול לעולם לעשות מלאכתו לנקוב מרגליות חשבינן כאדם ועבד שאין יודע שום מלאכה דהיינו נזק, זה מילתא דתמוה דאם חשבינן אם קטע רגלו והוא בעל אומנות נוקב מרגליות לסך רב כל ימי ביטול מלאכתו, ואם קטע ידו שלא יוכל לעולם להיות נוקב מרגליות שמין אותו כעבד שאין יודע שום מלאכה וזה תימא [וכמו כן תמה תוס' ב"ק דף פ"ה ד"ה נהי דנזק כ"ש], אלא ודאי מוכח כדברי הרא"ש ורמ"א דלגבי נזק נמי מחשבינן אם הוא בעל אומנות משערינן הזיקו כפי מה שהוא

סעיף י"ח (ב) כיצד משערין הריפוי אומדין כמה ימים יחי' מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד וכו' וכן השבת אומדין אותו ונותן הכל מיד וכו'. מקורו ממס' בבא קמא (דף צ"א) חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד ריפוי ושבת עד שיתרפא, ועיין בטור כאן דהביא שיטות האם מחויב המזיק ליתן הצער שיומשך אחר המכה דהר"י סובר דאין מחויב ליתן רק צער שיש לניזק בשעת המכה אבל צער שיש לו אח"כ אין מחויב המזיק לשלם, ורבינו משולם סובר דצריך לשלם הצער שיומשך על הניזק אחר המכה והרא"ש כתב בתשובה (כלל ק"א) כדברי הר"י דצער וגם בושת אין משלם רק מה שיש לו בשעת הכאה, ולכאורה יש להביא ראי' לדברי ר"י ורא"ש מדנקיט הגמ' חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד ריפוי ושבת עד שיתרפא, נראה דדוקא ריפוי ושבת אומדין עד שיתרפא אבל צער ובושת אין נותנין לו אלא מה שיש לו בשעת הכאה, אך לכאורה קשה לשיטת ר"י ורא"ש אמאי במתניתין (דף פ"ו) המבייש את הישן חייב וכן מבואר לקמן (סימן זה סעיף נ"ה) ולשיטת הרא"ש אמאי חייב הא בשעה שישן לא הי' להניזק בושת רק אח"כ כשניער והרא"ש סובר דאין חייב על בושת שבא אח"כ דזה לא הוי רק גרמא וצ"ע ויש ליישב

סי' תכ"ד סעיף ד' (א) מי שחציו עבד וחציו ב"ח שהכהו אדם או נגחו שור נתבאר משפטו בטור יורה דעה סימן רס"ז, והנה בטור (סימן זה סעיף ו') כתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח אם בעליו בני כפייה שיכולין לכפותן לשחררו חבלתו לעצמו ואם בעליו אינן בני כפייה כגון קטנים שאינן בני כפיי' חבלו בו חבלה שסופו לחזור כגון שהכה על ידו וצמחה וסופה לחזור אם נעשה ביומו הוא שלו וביום של רבו היא של רבו אבל אם אין סופה לחזור כגון שחסרו אבר חולקין בו רבו והוא, והרמב"ם לא חילק אלא כתב סתמא ביום רבו לרבו וביום עצמו לעצמו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה עכ"ל,, ונראה דהא דאם אין סופו לחזור כגון שחסרו אבר דחולקין בו רבו והוא, היינו דוקא בלא מכליא קרנא אבל במכליא קרנא כגון שהמית מי שחציו עבד וחציו ב"ח אין הדין שיחלוקו, אף שהיתומים קטנים שאינן בני כפייה אינם נוטלים חצי קנס כיון דלכי גדלי יכפו אותם וזמן ממילא קא אתי א"כ אינן נוטלים חצי קנס, ולפ"ז מיושב קושיית מהרש"א גטין (דף מ"ב) דאבעיא התם בגמרא אי מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס ובעי הגמרא למפשיט מהא דקתני מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשי' מאי לאו כמשנה ראשונה, והקשה במהרש"א דהא יכול לאוקמיה אפילו כמשנה אחרונה ואיירי ביתומים קטנים שאין בני כפייה דהא תוספות כתבו לעיל על הדין דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו דאפילו למש"א נפ"מ כגון שהיתומים קטנים, ולפי הנ"ל מיושב קושייתו דתוספות לא כתבו סברא זו רק היכא דלא מכליא קרנא כגון בנגיחה אבל בכלייא קרנא דהיינו מי שהמית חציו עבד וחצי ב"ח לא אמרינן דהקטנים יזכו בחצי קנס כיון לכי גדלי יכפו אותם והזמן ממילא קא אתי וא"כ צריך הגמ' לאוקמי' דברייתא מי שהמית חציו עבד וחציו ב"ח איירי למשנה ראשונה

סעיף ה' (ב) מי שיצא לחירות לא הגיע גט שחרור לידו וחבלו בו אחרים פטורים, עב"י (סעיף ז') דדין זה מקורו מגטין (דף מ"ב) דהיא אבעיא דלא אפשטא מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס או אין לו קנס ע"ש, עוד אבעיא שם (בדף הנ"ל) עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לר' מאיר תבער לרבנן תבעי לר' מאיר עד כאן לא קאמר ר' מאיר אדם מקנה