דברי התורה קטו

ברה"ר וברשות הניזק דינא הכי ואין יכול הניזק לומר ממנ"פ אם תאמר שהיא קרן תתחייב לי ג"כ בר"ה ואם תאמר שהיא רגל אית לי נזק שלם, ותמה הסמ"ע וגם הש"ך על הטור דממ"נ יש כאן חיוב על המזיק כמו שכתב הטור ומחבר (בסימן ר') בספיקא דדינא אי כליו של לוקח ברשות מוכר או אפכא קונה וקנה אחד מחברו בשניהן דקנה באחד מהן ממנ"פ ע"ש מה שתירצו, ולפע"ד דברי הטור נכונים ע"פ דברי הרשב"א דבגמ' ב"ק (דף י"ט) מבעיא כשכשה בזנבה מהו ופריך הגמ' וכי יאחזנה בזנבה וילך ומסיק הגמ' כשכוש יתרה מבעיא ליה, וכתב הרשב"א שם פירוש דהך סוגיא דאבעיא כך היא דאי אפשר לדמותה לשן ורגל דהך אורחא גמור וגם אי אפשר לדמות לקרן דקרן לאו אורחא כלל ולכך מבעיא הגמ' למאי מדמינן, כוונתו דנוכל לומר דממוצע היא בין קרן לרגל, ולפ"ז צדקו דברי הטור דהא הרי"ף והרא"ש (ריש בבא קמא) כתבו הטעם דשן ורגל פטור ברשות הרבים משום שאין הבעלים יכולים להזהר (הבאתי לעיל סימן שפ"ט) וגם סוגיא הנ"ל נמי משמע כן, ואם כן שפיר צריך לשלם המזיק חצי נזק דלא עדיף מקרן וקרן ברשות הניזק נמי צריך לשלם חצי נזק, אבל על הכשכוש שברשות הרבים אין ב"ד יכולים לחייבו את המזיק, דספק היא דלמא דמי לרגל ויש סברא שאין הבעלים יכולים לשומרה וכי יאחזנה בזנבה וילך משום הכי פסק הטור דאין צריכים הבעלים לשלם רק חצי נזק ועל הכשכוש שברשות הרבים פטורים ואין כאן ממנ"פ

סימן שצ"א סעיף ו' (א) חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אבל כלב שהמית כבש וחתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלום משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק ודוקא בפחת שפיחתה מיתה אבל דמי נבילה משלם ברשות הניזק נזק שלם דזה אורחא היא. נלפע"ד דדוקא בכלב או חתול שאכלו אח"כ דאף בשעת אכילה ברשות בעלים היא מש"ה חייב נזק שלם., אבל בטרפה ארי ואחר טרפה אכלתה נלפע"ד דאינו משלם רק חצי נזק דממנ"פ מצד טריפת ארי משונה היא כמבואר בש"ע כאן (ומקורו מב"ק דף ט"ז ע"ב אמר שמואל ארי בר"ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב כיון דלאו אורחה הוי לי' קרן), ואם מצד אכילה, אחר שבא ליד ארי ה"ל הפקר לכל דרחמנא שריא כמו זוטו של ים ומציל מן הארי דרחמנא שרי' דכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה דוקא היכא דאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם אבל אם אינו מצוי' לכל רחמנא שרי' אפי' בלא יאוש כמבואר בתוס' ב"מ (דף כ"ב) עי"ש וברא"ש (דף כ"ד סי' ו') דאפילו בעומד וצווח הוי כצווח על ביתו שנפל עכ"ל, ולפ"ז מיושב היטב מה שתמה ים של שלמה ב"ק (פרק א' סי' ט') בהא דאמרינן דהיכא דהוי משונה מה שהמית ואכלה אח"כ חייב נזק שלם, א"כ מה הקשה הגמ' (דף ט"ז ע"ב) על שמואל מדתניא חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם, ודילמא משלם נזק שלם על אכילה שאכלה אח"כ ע"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר דליכא חיוב כלל על אכילה אח"כ, דרחמנא שרי' כזוטו של ים, וכל עיקר החיוב אינו בא רק על תחילת המעשה דטריפה ושפיר הקשה הגמ' כנלפע"ד בעזה"י דבר נכון

סימן שצ"ג סעיף ג' (א) הכניסן ברשות והניחו בעל החצר את זה שהרשהו בחצר לשמרו ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתן בעל הפירות חייב שכיון שראה הבהמה אוכלת דברים המזיקים לה והניחה חייב וכו'. נראה לפע"ד לדינא דהמחבר בדוקא נקיט כיון שראה הבהמה אוכלת דאל"כ אמאי חייב דהא בב"ק (דף מ"ז) בהא דקתני במתני' דאם הכניס הפירות שלא ברשות בעל החצר אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב קאמר רב בגמרא לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מאי טעמא הוי לה שלא תאכל וכן פסקי' בש"ע (כאן סעיף ב') ועיין בתוס' ורא"ש דטעמא דפטור כיון שבמתכווין מביאה הבהמה על עצמו דבר שמזיקו ועוד טעם כתב הרא"ש כיון דלא שכיח שתאכל הבהמה יותר מדאי ע"ש, וא"כ אמאי פסקינן דאם הכניס ברשות והניח בעל החצר את זה שהרשהו לשמרה ואכלה בהמתו של בעה"ב והוזקה באכילתן בעל הפירות חייב [היא קו' הגמ' (דף מ"ח ע"א) ומשני משום דקביל עלי' נטירותא ומרווחא דחצר מסלקו נפשייהו הילכך עלה דידי' רמי' נטירותא, והובא כאן בסמ"ע, אך לפ"ד הרא"ש דל"ש שתאכל יותר מדאי הדק"ל דאפילו בקביל נטירותא ליפטר], ובע"כ צ"ל דהטעם הוא כיון דראה והי' בידו למחות את הבהמה שלא תאכלנו משום הכי חייב דלא גרע משומר חנם היכא דיכול להקדים ברועים ומקלות ולא קדם דחייב כמבואר לעיל (סימן ש"ג סעיף ח'), אבל בלא ראה נלפע"ד אף דקבל בעל הפירות נטירותא על הבהמה ואכלה פירות יותר מדאי בעל הפירות פטור משום דלא שכיח שהבהמה תאכל יותר מדאי כסברת הרא"ש הנ"ל, אבל אם לא קבל נטירותא אף שראה שבהמה אכלה יותר מדאי ולא מיחה בה ומתה פטור, אף שמצוה עליו לעשות ולמנוע הבהמה שלא תאכל מטעם השבת אבדה כמו שכתב הרמב"ן גבי היודע עדות לחברו, ואין מעיד לו, מ"מ חיוב תשלומין ליכא על בעל הפירות, ולפ"ז מתורץ קושיית היש"ש אמאי קאמר רבא (מ"ז ע"ב) אפי' חנק את עצמו חייב הא אונס הוא ולא גרע משומר חנם דפטור ברוח שאינו מצוי', ולפי הנ"ל ניחא דה"ק דחנק את עצמו והוא ראה חייב דלא גרע מש"ח שיכול להקדים ברועים ולא קידם דחייב, אבל היכא דלא ראה באמת פטור דאונס היא, ועיין בבעל המאור ב"ק (דף נ"ד) גבי כסהו כראוי מבואר סברא הנ"ל

סימן שצ"ד סעיף ג' (א) המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה וכו' [הג"ה] ואפילו הפירות ברשות הרבים דהוי כמזיק בידים, לכאורה צ"ע אמאי לא קתני שבעל הבהמה צריך לשלם מה שנהנה והמותר משלם המעמיד דהא בהמה שלו נהנית כמו שמצינו בכמה מקומות, ונראה לתרץ בטוב טעם דהא מבואר בתוספות ב"ק (דף ק"א ע"א בד"ה או דלמא אין שבח סמנים על גבי צמר) חדשו לנו רבותינו בעלי התוספות דהנאה שאינה באה לא ע"י מעשיו ולא על ידי מעשה בהמתו רק שממונו נהנה ע"י ממוצע פטור ואינו משלם אפילו מה שנהנה, ובתחב לו חברו אף על פי שאין זה על ידי מעשיו מ"מ גופו נהנה חייב אפילו על ידי ממוצע, וכן כתב