דברי התורה קיב

עליו ויש חולקין עסמ"ע (סק"ו) דכ' אפי' לשטת הרא"ש דסובר דלא מהני אפילו פירש בהדיא אבל אם יש לו קרקע (מה שגובה קרקע) מהני אף לשטת הרא"ש ע"ש, ולפענ"ד נ' דלשטת הרא"ש ודאי לא מהני כיון דהכיר בה שאינו שלו אפילו זבינא ליומא אין כאן ולא נתכווין מעולם לשם מכר כמו שמבואר ברא"ש ע"ש, ה"ל כמו הלואה סאה בסאה דלא מהני אפילו אם יש לו קרקע כמבואר בב"מ (דף ט"ו), רק היכא דלא הכיר בה שאינו שלו הוי לי' שם זבינא, אבל גבי הכיר בה דלא הי' לו שם זביני אפי' יש לו קרקע לא מהני דמחזי כריבית

סימן שע"ה סעיף ב' (א) אמר לי' בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו. אבל אם אמר הנוטע הריני עוקר אילני אין שומעין לו מפני שמכחיש הארץ. עסמ"ע (ס"ק ה') דהביא בשם רש"י דפי' שכבר הכחישו הנטיעות את הארץ ביניקתן מש"ה אפילו בחוץ לארץ אין שומעין לו, ויש לעיין היכא דעקר הנוטע את האילן אם מחיוב לשלם לבעל הקרקע מה שהוכחש הקרקע ע"י האילן או לא משום דהוי גרמא בעלמא, ולכאורה יש ראי' מתוס' שבת (דף פ"ה) ומתוס' חולין (דף פ"ב) דהקשה תוס' אמאי אין לוקה בזורע כלאים שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול, ותי' תוס' דקרא איירי במסיג גבול ממש דאין לוקין בלאו דניתן להשבון ועוד הוי לאו שבכללות, שמעינן מדברי תוס' מקושייתו ומתירוצו דעל מה שגורם לחבירו הכחשת קרקע אין מחויב בהישבון, דאי תימא דמחויב בהישבון לא הקשה תוס' מידי דילקה, דהא הוי לאו שניתק לעשה דמה לי אם נותן גוף הדבר בחזרה או דמים בעבור הפסד, דמה לי הן ומה לי דמיהן כמבואר בכמה מקומות [ובמכות דף ט"ז], אלא ש"מ דאין מחויב לשלם הכחשת הקרקע משום דהוי גרמא בעלמא וצ"ע

סימן שע"ו (א) המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו לתוך תחומו אפילו מלא אצבע אם בחזקה עשה הרי זה גזלן ואם הסיג בסתר הרי זה גנב ואם בא"י הסיג הגבול הרי זה עובר בב' לאוין וכו'. עסמ"ע (ס"ק ב'), מלשון המחבר והיא לשון הרמב"ם וכן מבואר ברש"י על התורה (פ' שופטים) דבא"י אם הסיג גבול עובר בשני לאוין ובחו"ל עובר רק משום לא תגזול ע"ש, וצ"ע דהא מבואר במס' סוכה (דף ל"א) לרבנן דסברי קרקע אינה נגזלת בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו וישב בה יצא כיון דקרקע אינה נגזלת ה"ל סוכה שאולה דכשר וכן פסקינן באו"ח (סימן תרנ"ז) ע"ש, א"כ קשה למה יצא דהא ה"ל מצוה הבאה בעבירה דהא עבר על לא תגזול [ובאמת הר"ן וריטב"א הקשו ג"כ קושיא זו אבל תירוצם צ"ע]

הלכות נזיקין

סימן שע"ח סעיף א' (א) אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו אע"פ שאינו נהנה חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס [הג"ה] ודוקא: שאינו אונם גמור כמו שיתבאר וכו', עש"ך (סק"א) דכתב דהלשון מגומגם והל"ל ויש אומרים, דהא מלשון הרמב"ם ומחבר משמע דאין חילוק ע"ש, ולפע"ד שפיר דברי הרמ"א דהא מבואר בכ"מ (פרק ו' מחובל ומזיק) דאף להרמב"ם באונס גמור פטור לכ"ע כמו שמבואר לקמן (סעיף ג') ע"ש, וא"כ שפיר דברי רמ"א דלא כתב בלשון ויש אומרים

בטור כתב בלשון הזה כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו כך אסור להזיק ע"ש, נראה שמזיק ממון חברו פסול לעדות, ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן ל"ד סק"ג)

סעיף ב' (ב) נפל מן הגג והזיק חייב כשלם נזק שלם בין שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצויה דלא מקרי אונס גמור, עסמ"ע (סק"ב) דהקשה על הטור דסובר דאם נפל ברוח שאין מצויה פטור הא מבואר בסוגיא דב"ק (דף כ"ז) דאם נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים, מ"מ על הנזק חייב, וכן כתב הטור בעצמו (סימן תכ"א), ומחלק הסמ"ע דכיון דאם הזיק אדם ברוח מצויה חייב בד' דברים משום הכי ברוח שאינו מצויה נחתינן חד דרגא שאין לחייבו בד' דברים כי אם נזק, אבל הזיק בממון דלעולם לא חייב רק נזק משום הכי אם נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה פטור על הכל ע"ש, לפ"ז נוכל ליישב קושיית תוספות בבא קמא (דף כ"ח ע"ב ד"ה אמר רבה) דהא ר' יהודה סובר נתקל לאו פושע גבי מעביר חביות ממקום למקום ונשברה קאמר ר"י שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והכא סובר נתקל פושע ע"ש, ולהנ"ל אתי שפיר דר"י לתי' דרבה סובר דנתקל לאו פושע גמור משום הכי במתניתין דאיירי בשעת נפילה הוזק אדם משום הכי חייב (כמו שיש חילוק דאם נפל ברוח שאינו מצויה אם ההיזק נעשה לאדם חייב אבל אם נפל ברוח שאין מצוי' וההיזק נעשה לכלי פטור), והתם בבבא מציעא דאיירי דנשבר חביות דהיזק נעשה לממון משום הכי שומר חנם פטור, [וע' בדברי משפט מזקני הגאון זלה"ה מה שכתב בזה]

סימן ש"פ סעיף א' (א) האומר לחברו קרע את כסותי שבר את כדי על מנת שאתה פטור ה"ז פטור ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור הרי זה חייב וכו' בד"א כשבאו הכלים לידו תחלה בתורת שמירה כגון שהיו שאולים או מופקדים אצלו אבל אם לא באו לידו בתורת שמירה כיון שאמר לו קח כלי זו ושברו בגד זה וקרעו ועשה כן הרי זה פטור, היא מסקנת הסוגיא בבא קמא (צ"ג ע"א), ולכאורה קשה ע"ד תוספות כתובות (דף ל"ט ע"ב ד"ה קרע) דר' נחמן אמר רבה בר אבוה דמשום הכי קתני במתניתין דמפתה אין נותן הצער והאונס נותן הצער משום דמפתה דומה לאדם שאומר לחברו קרע שיראין שלי והפטר, וכתב תוספות אע"ג דלא אמר על מנת לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מקלה לגמרי עכ"ל, וקשה דהא אם לא אתי לידיה בתורת שמירה אין צריך לומר והפטר ובאמר קרע כסותי לבד נמי פטור ויש לומר דהא לעיל (סימן רמ"ו סעיף, י"ז ברמ"א) מבואר דהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם