דברי התורה קיא

לרדוף אחריו רק שיודיענו עכ"ל, ולפע"ד צ"ע טובא דהא מבואר בהדיא בבעל המאור בסוגיא בב"ק (דף ק"ד) דהיכא דלא הודה ובאו עדים שגזל לר' עקיבא צריך להוליך אחריו אפילו למדי, וגם הרמב"ן שם מצדד דאפשר לומר כן, ולפ"ז הא אנן קיי"ל כר' עקיבא ודאי צריך להוליך אפילו למדי, א"כ אדרבה בהודה אין צריך להוליך אחריו לכ"ע ובלא הודה להוליך אחריו לפי דברי בעל המאור דהא אנן קיי"ל כר"ע גבי גזל א' מחמשה צריך ליתן לכ"א וצריך להוליך אפילו למדי, ולדברי הש"ך בלא הודה הוא כ"ש דאינו חייב לרדוף וצ"ע: (ב) אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע וכו', עש"ך (סק"ו) דתמה למה המציא רמב"ם טעם חדש דהא בש"ס משמע להדיא דהטעם הוא כיון דנשבע בעי כפרה חייב להוליך אחריו משום כפרה וכן כתב הרא"ש ומהרש"ל ע"ש, ולפענ"ד לפ"ד הרמב"ם ומחבר מובן בסוגיא דב"ק (דף ק"ה ע"ב) תדע דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות והאמר אילפא שבועה קונה שבועה הוא דקנייא אבל כפירה לא קניא ומשני ה"נ דקיימא באגם, ולכאורה צריכים להבין אמאי קניא לחייב באונסין סוף סוף לא עשה קנין וגנב וגזלן וכן שליחות יד אינו חייב באונסין עד שיעשה בו קנין, דהא מבואר במתניתין ב"ק (דף ע"ט) הי' מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור וכן בכמה מקומות, אבל לפי דברי הרמב"ם ומחבר אפ"ל כיון דגורם בשבועה שהבעלים נתיאשו ממנו הוי הפקעת מרשות בעלים אע"ג דקיי"ל יאוש כדי לא קני מ"מ כיון דאם מכר או הקדיש אח"כ מהני מכח יאוש ושנוי רשות הוי הפקעה מרשות בעלים וחייב באונסים, וכעין סברא זו כתבו תוספות ב"ק (דף ס"ז ע"ב בסוף ד"ה רבא) כיון דהועיל יאוש למוכרה חשיב גזלן ע"ש

סימן שס"ט סעיף ו' (א) בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס כותי או מוכס העומד מאליו וכו' הג"ה] וי"א דאפי' המוכס ישראל אם לא קנאו לעצמו רק גובה למלך אע"ג דאסור להבריח מכח דינא דמלכותא מ"מ אם אם אדם מבריח אין למוכס לכוף אותו וכו'. לכאורה דין זה צ"ע דהא מבואר לעיל (סימן כ"ח סעיף ד' בהג"ה) לענין דישראל אין רשאי להעיד לכותי מבואר בהג"ה שם דב' עדים יכולין להעיד שהרי גם בדין ישראל יתחייב על פיהם ועתוס' ורא"ש ב"ק (דף קי"ד), אעפ"י דבלא עדות השנים הי' יכול הישראל להפקיע הלוואתו והפקעת הלוואתו היו בימים הקדמונים מותר מ"מ הם אין עושין כלום רק שאינם רוצים שהוא יפקיע החוב מש"ה יכולים להעיד, ואמאי פסק רמ"א כאן כשיטת הר"ן נדרים דאין למוכס המלך לכוף אותו ליתן דהוי כהפקעת הלוואתו דהיתה בימים הקדמונים שרי הא בדין חייב דדינא דמלכותא דינא רק המוכס אינו רוצה שיפקיע וזאת הא מבואר לעיל (סימן כ"ח) דשרי

סימן ש"ע סעיף ה' עני המנקף בראש הזית זתים של שכחה ונפלה לארץ עד שלא נטלם בידו ובא אחר ונטלם הרי זה גזל מדבריהם: [הג"ה] ואם כבר בא לידו הרי זה גזל גמור ומוציאין מידו, ולכאורה צריכים להבין דהא זה פשיטא וגם אפילו כשאינו מנקף, אבל מבואר בתוספות גטין (דף ס"א) בד"ה ליקט) דרבותא היא אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז אלא להפילה ע"ש וער"ן שם דכתב בפירוש דאף דלא נתכוונו לזכות אפילו הכי הוי גזל גמור ע"ש, אבל צ"ע אמאי הוי גזל גמור הגם דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו והה"ד יד דלא גרע מחצר, הא בתוספות ב"ב (דף נ"ד ד"ה אדעתא דצובי) חידשו דדבר המונח בחצר או בידו ואם היה יודע היה רוצה לקנותו אז ידו וחצרו קונין לו שלא מדעתו, אבל היכא שהוא יודע שיכול לזכות ואינו מתכוין לקנות לא קנה, וא"כ ה"נ דידע שהיא דבר שיכול לזכות ולא נתכוין לזכות לא קנה ואמאי הוי גזל גמור ועיין לעיל (סימן רע"ה בש"ך סק"ג), ואפשר לחלק קצת דהכא רוצה לקנות אותן פירות גופיה רק עתה אינו מתכוין לזכות י"ל דקנה

סימן שע"א סעיף ב' (א) לפיכך אם אירע קלקול הבא מאליו כגון ששטפה נהר אין אחריות ההפסד על הגזלן שבחזקת בעלים עומדת ואומר לו הרי שלך לפניך אבל אם הפסידה הגזלן בידיו כגון שחפר בה בורות שיחין וכו' חייב להעמיד לו בית או שדה כמו שהיה בשעת הגזילה ישלם דמי מה שהפסיד, מבואר להדיא היכא דלא עשה הגזלן בידים אף די"ל דאם לא גזלו לא אירע בו הקלקול אפילו הכי פטור כיון דקרקע אינה נגזלת ובחזקת בעלים עומדת אומר לו הש"ל, ואם בא אדם וחטף פירות מגזלן מה שעדיין עומדים באילן הגזלן פטור, אף דנוכל לומר דאם היו ברשות בעלים משמר הפירות מ"מ פטור, וצ"ע מסוגיא דב"ק במתניתין (דף קט"ז) הגוזל שדה מחברו ונטלה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר הרי שלך לפניך, ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר, ומבואר בסוגיא דאם אנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא חייב הגזלן וכן פסק המחבר (כאן סעיף ג') וצ"ע דהא מבואר מלשון הרמב"ם וטור ומחבר דדוקא היכא דעשה ההפסד בידים חייב הגזלן ואי לא אינו חייב, ולפעד"נ דהא מבואר ברשב"א ב"ק שם דמחמת גזלן חייב לא מדינא דהא קרקע אינה נגזלת ובחזקת בעלים עומדת ויכול לומר הרי שלך לפניך אלא מטעם קנס הוא, וכמבואר בירושלמי קנס קנסו חכמים בגזלן, ולפ"ז י"ל דוקא אם אנס קרקע והקרקע עדיין בעין קנסו ורואין כאלו היתה עדיין ביד גזלן משום הכי חייב אבל אם נאבד הדבר שגזל או נשרף השטר וכן אם העבד מת או נשרף ג"כ פטור, [חוץ לשטת הראב"ד דסובר דאם נשרף העבד גזלן חייב, ועש"ך (סימן שס"ג וסימן שפ"ו) דפסק דפטור כיון דקרקע אינה נגזלת ובחזקת בעלים עומדת אין לו חיוב דגזלן], מ"מ היכא דמחמת גזלן נטלו ועדיין הדבר בעין קנסו חכמים וכמבואר ברשב"א בשם ירושלמי ורואין כאלו היה עדיין ביד גזלן משום הכי חייב להעמיד לו קרקע ושוי'

סימן שע"ג סעיף א' (א) גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח וכו' ואם הכיר בה שהיא גזולה כשלקחה אינו נוטל מגזלן אלא שויו בלבד וכו' [הג"ה] ויש אומרים דאם קבל עליו אחריות בהדיא צריך ליתן מה שקבל