דברי התורה קז

דגבאי עני' היה ויד עניים אנן שפיר נקנה בחליפין ושפיר דברי רמ"א [אח"כ מצאתי בזי"ר ח"ב (סימן ע"ג) דחידש כן דהיכא דלגבי הקונה הוי ממון גמור הגם דלגבי המקנה הוי רק טובת הנאה מהני קנין חליפין ואגב וכתב שם הטעם משום דהחסרון בטהא"מ ובדבר שלב"ל ודבר שא"ב דל"מ קנין הוא רק מצד הקונה ולא מצד המקנה וכדהוכיח שם בראי', ובנ"ד דליכא חסרון גם מצד הקונה לכן מהני הקנין ע"ש, וע' באמרי בינה דיני הלואה (סי' ס"ג אות י"ח)

בטור סעיף ה' (ב) כתב הרמב"ם ז"ל גנב ומכרה לאחר שלא תהא קנוי' לו אלא לאחד ל' יום ובתוך ל' הוכר הגנב אינו משלם דו"ה אלא הכפל, אח"כ (בסעיף ט') כתב גנב שלימה וקטע ממנו אבר ומכרה או שמכרה חוץ מל' יום וכו' היא אבעיא דלא אפשטא אי חייב דו"ה, וכתב הרמב"ם ז"ל דמהני תפיסה והרא"ש כתב דלא מהני תפיסה ע"ש, ועיין בלחם משנה (פרק ב' מגניבה) כתב דכוונת הרמב"ם במה שכתב אח"כ או שמכרה חוץ מל' יום היינו שהוכר הגנב אחר ל' יום וחל מכירה קודם שהכירו הגנב ולכך פסק הרמב"ם דחייב דו"ה ע"ש, ודבריו תמוהין דהא קודם ל' לא היה מכירה כלל ואחר ל' הוי מכירה גמורה ופשוט דאם נמצא גנב לאחר ל' דחייב דו"ה, אלא נראה לפע"ד דכוונת הרמב"ם מה שכתב או שמכרה חוץ מל' יום היינו לאלתר הקנה לו גוף הפרה רק שייר הפירות של שלשים יום דהיינו מלאכה וכן פרש"י בבא קמא (דף ע"ח), וע' רש"י שם מה שפירוש חוץ ממלאכתה ע"ש

סעיף י"ח (ג) עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת, כתב הרמב"ם שהוא חייב שהרי אין בו חיוב מיתה לגנב ולדעת א"א הרא"ש ז"ל פטור משום שחיטה שאינה ראויה כר"י הסנדלר, עסמ"ע וש"ך ושאר אחרוני' מה שתמהו על זה, ומקור דין זה היא ברייתא ב"ק (דף ע"א) גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה דברי ר"מ וחכמים פוטרים, ואוקמי' דברייתא איירי בטובח ע"י אחר והקשה הגמרא ור"מ אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך אסורי הנאה ולאו דמרא קא טבח ותירץ רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה ועיין ברש"י דפי' דקא סלקא דעתי' דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ע"ש, ותוס' חולק וסובר דאין צריך לזה דאפילו למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרה בפורתא קמא שאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה ע"ש, ולפע"ד לפרש דברי רש"י דהא לכאורה קשה אמאי מקשה הגמ' כיון דשחט בה פורתא אסרה ולאו דמרא קא טבח ורבא צריך לתרץ באומר בגמר זביחה עובדה, ת"ל די"ל דאומר דהשחיטה תהא לע"ז וכיון דאמר בלשון שחיטה, א"כ אם אמרינן אין לשחיטה אלא לבסוף מתחילה לאו שם שחיטה א"כ לא אסרה אלא בגמר זביחה ושפיר ר"מ מחייב, ומה מקשה הגמרא וגם אמאי צריך רבא לומר באומר בגמר זביחה עובדה אלא דאמר סתם שחיטה לע"ז, מש"ה פירש רש"י דקא סלקא דעתי' ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה ושפיר צריך רבא לתרץ באומר בגמר זביחה הוא עובדה, וערש"י (דף ע"ב) דלמ"ד דאין לשחיטה אלא לבסוף אין נקראת שחיטה אלא לבסוף

(ד) שם בתוס' (דף ע"א ע"ב ד"ה אסורי הנאה לאו דמרא קא טבח) הקשה דמה בכך דלא דמרי' קא טבח, הא כל טובח כי שחיט פורתא קניי' בשינוי מעשה ותי' תוס' דלא חשיב מעשה לקנות בכך עכ"ל, הנה יש לעיין באם שחט סימן אחד ומסימן השני שחט החצי האם נאמר בזה דלא הוי היזק ניכר, וזה רחוק מאוד מסברא דודאי הוי היזק ניכר, וקניי' בשינוי, דהא במס' גיטין (דף נ"ג) הקשה הגמרא למ"ד דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק אמאי גזל חמץ ועבר עליו פסח יכול לומר הרי שלך לפניך [ופירש תוס' שם משום דאי היזק שא"נ שמי' היזק חשוב כמו היזק ניכר והוי שינוי] ע"ש, וא"כ כיון כאן דהיזק ניכר היא אמאי לא קניי', ולפע"ד נראה דבר נכון בסיעתא דשמיא דהא מבואר לקמן (סימן שנ"ד סעיף ה') גנב כלי ושברו או פחתו או נשבר אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליה אלא הגנב יטול השברים ויתן לבעלים כלי שלם או דמיו, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלים להם הפחת שומעין להם, ועסמ"ע (ס"ק י"א) דהביא בשם המגיד משנה דתמה על זה אמאי לא קנה הגנב בשינוי ואמאי אם רצו הבעלים ליטול הכלי וישלים להם הפחת שומעין להם, ותי' המ"מ דאיירי בשמו עליו והיכא דשמו עליו לא קניי' בשינוי, כמבואר ב"ק (צ"ג ע"ב בתוס' ד"ה עצים ועשאן כלים) דהיכא דעשה שינוי מעשה ולא נשתנה שמו בכך אינו קונה וכן מבואר לקמן (סימן ש"ס סעיף ו') ע"ש, ולכאורה צ"ע היכא דלא נשתנה שמו דלא הוי שינוי אמאי הברירה ביד הבעלים אם ירצו ליתן להם כלי אחר שלם או דמיו הל"ל דצריכים ליטול הכלי שבורה וישלים מה שנפחת, ודאי היכא דאיכא שינוי שפיר דאנן קיי"ל אין שמין לא לגנב ולא ולא לגזלן, [וכבר תמה בספר דברי משפט מא"ז הגאון זצל"ה (בסימן שנ"ד) ע"ש], ולפע"ד נראה דעיקר סברת המ"מ היא ודאי כלי גופא כיון דלא נשתנה שמו לא הוי שינוי, מכל מקום אם הבעלים אינם רוצים ליקח הכלי לא נוכל לכופם די"ל מ"מ כלי דידי' מה שחסר ורוצה ליתן דמים בעבורו לא הוי כעין שגזל דרחמנא אמר והשיב את הגזילה אשר גזל וחיים שנים ישלם כמבואר בתוס' ב"ק (דף י"א), מש"ה צריך ליתן לו כלי כעין זו או דמים יוכל ליתן דמה לי הן ומה לי דמיהן, אבל היכא דהבעלים רוצים ליקח כלי שנפחת ולהשלים עליו צריך ליתן דכלי דידי' הוא ומשלים הפחת וסברה נכונה היא, ושפיר לפ"ז מה שכתב תוס' הנ"ל דלא חשיב שינוי לקנות בכך דהיינו דברירה ביד בעלים או ליקח הבהמה וישלים פחת או צריך ליתן בהמה אחרת ועיין: (ה) עמל"מ (פ"ג מגניבה) דתמה אהרמב"ם, בענין משביע עדי קנס, וע' דברי חיים (דיני נזקי ממון סי"ג) מש"ש משמי לישבו

סימן שנ"א (א) יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כים בשבת וכו'. עברמב"ם (פרק ג' מגניבה) דהביא גם כן על אותו ענין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע בגד חבירו בהליכתו פטור ע"ש, והרמב"ם פסק כלישנא קמא דכתובות (דף ל"א) מש"ה גבי זרק חן דאי אפשר לאהדורי פטור, לפ"ז נוכל ליישב קושית תוס' שבת (דף צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מאי, ומסיק הגמ' דהכא בעי לענין שבת כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה וכו', ובתוס' (ד"ה אי) הקשה למה נקיט זורק, ולפי הנ"ל י"ל דהא הרשב"א שם הקשה נהי דהנחה היא דבר חשוב מ"מ עקירה דלא הי' אלא כזית אינו חשוב עקירה ע"ש, ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאי אפשר לאהדורי חשיב עקירה בהדי הנחה, וג"כ ניחא