דברי התורה קה

הרא"ש סובר דאם אמר זרוק מנה לים ואחייב אני לך פטיר ע"ש, ולפע"ד לא קשה דהכא שייך לומר דבההיא הנאה דקא נפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא גמור ומשעבד נפשיה משום הכי סוברים תוס' ורא"ש דמשעה שנסתלקו בעלים משמירה חייב, אבל גבי זרוק מנה לים לא שייך זה משום הכי סוברים כמה פוסקים והרא"ש מכללם דפטור

סימן שמ"א סעיף א' (א) השואל מחבירו כלי או בהמה סתם הרי המשאיל תובעו בכל עת שירצה, עיין במשנה למלך (פרק א' משאלה ופקדון) שדקדק דהא עיקר הטעם דגבי שאלה יכול לתבוע בכל עת משום דהדרא בעינא א"כ אמאי כתב הרשב"א בתשובה וכן פסק רמ"א לעיל (סימן רמ"א) דאם נתן לו מתנה ע"מ להחזיר ולא קצב לו זמן יכול המקבל להחזיר לו מתי שירצה ואמאי הא מתנה על מנת להחזיר נמי הדרא בעינא כמו שאלה ותירץ המל"מ דיש לחלק דהתם במתנה ע"מ להחזיר כיון דסתם מתנה היא ע"מ שלא להחזיר והוא התנה ע"מ להחזיר ולא גמר לומר באיזה זמן ודאי כל זמן שירצה המקבל קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירוש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ע"ש, ולפי סברת המל"מ יש ללמוד דהיכא דהשאיל לחברו חפץ והתנה עמו על מנת. להחזיר בלא חסרון אינו תובע אותו בכל עת דסתם שאלה הדרא אף בחסרון וזה התנה שיחזירנו בלא חסרון ולא גמר לומר באיזה זמן ודאי גם כן כל זמן שאלתה קאמר ודומה (לסימן רמ"א) לפי סברת המל"מ הנ"ל

סימן שמ"ב סעיף א' (א) אין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה שעושה מצוה בשאלתו אינו רשאי להשאיל לאחרים, עיין במחנה אפרים (הלכות שאלה ופקדון סימן ו') דפסק בהאי דינא דאין השואל רשאי להשאיל שאם עבר השואל והשאיל לאחר יכולים הבעלים. להוציא מהשני אף בתוך ימי שאלה ע"ש, ולפע"ד מדברי הרא"ש גטין (דף כ"ט) לא משמע כן דהתם בסוגיא מסיק הגמרא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב לה גיטא ברישא ר"י פוסל בו וכש"כ בשלוחו, וע' תוספות שם שחולק על רש"י וסובר כיון דתלה שליחות הגט בחפץ פוסל ר"י היכא דשלח שליח שני אפילו לא שינה השני ע"ש, וערא"ש דמסיים היכא דשלח שני הגט אינו גט אלא כשנתנו שליח שני החפץ לשליח ראשון ואח"כ יקחנו מידה ויחזור ויתננה לה אחר שהגיע החפץ לשליח ראשון ע"ש, א"כ מוכח מד"ק דאף שעבר השליח על דעת הבעל מ"מ לא בטל לגמרי השליחות, דהא מועיל היכא שנתנו לה שליח ראשון אחר שהגיע חפץ לידו, ממילא נשמע דהה"ד בשאלה היכא ששואל הראשון עבר והשאיל לאחר אין הבעלים יכולים להוציא (מן שואל הראשון) דלא כדברי מחנה אפרים הנ"ל

סי' שמ"ו סעיף ג' (א) שאל הבעל ונתרצה להיות שאול לו אע"פ שלא התחיל במלאכת השואל וכו' אלא מזמין ומכין עצמו ללכת חשיב שפיר עמו במלאכתו, עש"ך (סקי"א) דחולק וסובר דאפילו באמירה בעלמא הוי שמירה בבעלים ע"ש, והביא ראיה מתוס' ב"ב (דף מ"ג ד"ה דאמר ליה, שמור לי היום) דהקשה תוס' דהא בעלים באמירה כמבואר פרק השואל, ותירץ התוס' דהתם באמירה משעבדי עצמן ליכנס במלאכתם מיד אבל הכא לא משתעבד עד למחר, מוכח דבאמירה אף בלא הכנה הוי שמירה בבעלים, ולפע"ד נראה דהדין היא שפיר דצריך מזמין ומכין עצמו ללכת כמו שפסק המחבר, והתם גבי שמור לי שאני כיון דהתחיל למשוך בשמירה שני ג"כ חייב בשמירה שפיר הוי בעלים עמו, אבל שואל את הפרה דהיא טובת השואל לבד, א"כ אין בעלים משועבדים לעשות לשואל, מש"ה צריך מזמין ומכין עצמו ללכת אם כן אין ראיה מתוספות ב"ב הנ"ל

סעיף י"ז (ב) אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל לוקח ואין לו דין שומר וכו', [הג"ה] אבל לא מפטר מטעם שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה רק שאול בידה וכן גזלן שהפקיד וכו'. [והה"ד בשומר שמס"ל ושומר ראשון הי' במלאכתו של שומר שני, שומר השני חייב], ונראה לפענ"ד לדינא היכא דשומר ראשון חייב לשלם ושומר עשה כן ושלם לבעלים שומר שני פטור לשלם לשומר ראשון דהא קי"ל היכא ששילם שומר נעשה כאומר לו הרי פרתי קנויה לך מעכשיו א"כ שפיר בעליו עמו נקרא, ולפ"ז יש ליישב דברי, תוספות ב"מ (דף ל"ה ד"ה אגרה פ' יום) דמסקו דאפילו השאילה כל ימי שכירות מ"מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם הי' עם שואל במלאכתו דאז שואל פטור ושוכר חייב, ולכאורה תמוה כיון דשואל צריך לשלם לבעלים אפילו לרבנן היכא דפשע או נגנב א"כ שוכר ראשון לא נקרא בעליו כמבואר ברמ"א כאן וכן כתב הש"ך לעיל (סימן רצ"א סקמ"א) ע"ש, ולפי הנ"ל י"ל דכוונת התוספות דהא היכא דשומר ראשון צריך לשלם ושילם בלא אטרחי' לבי דינא נעשה שלו למפרע נקרא הוא בעליו עמו, ולפ"ז י"ל על מה שכתב השאגת אריה בדיני חמץ (סימן ע"ז) דחידש דחמץ של נכרי שקבל ישראל אחריות לא מהני ביטול כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, דהא באמת אינו שלו רק לעבור על בל יראה גלי רחמנא דכדידי' דמי אבל באמת אינו שלו לכן לא מהני ביטול, ולפי הנ"ל יש לומר דמהני ביטול ממנ"פ דהא גלי רחמנא כיון דאלו מגניב בעי לשלומי כדידיה דמי ע"כ שפיר מבטל ממנ"פ אי לא מגניב הא לאו דידי' יהי' ואף דחשש יש דלמא מגניב מ"מ אם שלם אח"כ נעשה שלו למפרע כמבואר בב"מ (דף ל"ד) בתי' ראשון של רבא ושפיר היה יכול להפקיר

הלכות גניבה

סימן שמ"ח סעיף א' (א) אסור לגנוב אפי' כל שהוא דין תורה עסמ"ע (סק"א) דכמו חצי שיעורין לענין חלב ודם דאסור כן חצי שיעור לענין ממון ג"כ אסור מן התורה, דבר זה כתב המגיד משנה (פרק א' מגזילה) ע"ש, ולענין מלאכת שבת מצינו נמי דפחות מכשיעור אסור מן התורה כמבואר במסכת שבת (דף ע"ד) מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופרש"י דהא קיי"ל חצי שיעור אסור