דברי התורה קג

סימן ש"ל סעיף ה' (א) טען האריס שהתנה שיקח החצי ובעל השדה טוען שלא התנה אלא ליתן לו השליש הולכים אחר מנהג המדינה, אם כן אם מנהג המדינה ליתן לו מחצה אע"ג דיש לבעה"ב מגו דשכירו ולקיטו הוא אפילו הכי צריך ליתן לו מחצה דלא מהני מגו נגד המנהג כמו שכתב בנמוק"י ובחדושי הר"ן פרק המקבל ע"ש, ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן ל"ה סק"ב) ליישב דברי הר"ן כתובות מה שלכאורה קשה על הר"ן מה שהקשה על מתניתין דפרק האשה שנתארמלה דלהמניה לבעל במגו ע"ש, ועיין בש"ך ובתומים בכללי מגו

הלכות שכירות פועלים

סימן של"ב סעיף ד' בהג"ה (א) בעה"ב ששכר פועלי' וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו יכול ליתן לו אחר כך דמיו הואיל ולא משך החפץ לא קנאו, לכאורה תמוה דלכל הפחות חייב הבעל בית לקבל עליו מי שפרע דהא אף אם קנה במלוה סובר המחבר לעיל (סימן קצ"ט וסימן ר"ד סעיף י') דאם חוזר צריך לקבל מי שפרע, ולפע"ד י"ל דהא הכא פועל משתכר אצל בעה"ב ועיקר עסק זה היא שטרח ועשה מלאכה להשתכר והוא התנה ליתן לו חפץ בשכרו בעבור מה שהרויח אצל בעה"ב שפיר י"ל דיכול ליתן לו דמיו בעבור החפץ דמה לי הן ומה לי דמיהן, וע' ברא"ש ב"ק בסוגיא דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן דפסק דשוה כסף אין צריכים הבעלים ליקח אבל דמים ממש צריכים ליקח דמה לי הן ומה לי דמיהן ע"ש, וא"כ ה"נ דהא הוא פועל ולא נתן לבעלים רק יש לו אצל בעלים שכר מלאכתו משום הכי יכול ליתן דמים ממש דמה לי הן ומה לי דמיהן דבעבור דמים יכול לקנות חפץ כזה כסברת הרא"ש הנ"ל, וא"כ כיון דבעה"ב מקיים עיקר פסיקתו משום הכי סובר הרמ"א דאינו עובר במי שפרע, אבל באמת דאם בעל הבית רוצה ליתן דבר אחר שוה כסף בעבור החפץ ופועל אינו רוצה אפשר דצריך בעל הבית לקבל עליו מי שפרע

סימן של"ג סעיף ח' (א) אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו אומן ואח"כ אינו רוצה לקחתו וכו' חייב, עש"ך (סקמ"א) דמה שכתב הסמ"ע דאומן צריך לטרוח רק ההפסד שיהיה כפי הפיסוק צריך להוסיף, זה דוקא בשעשה אומן משלו, אבל עשה משל בעה"ב כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי הכלי של בעה"ב אין הטירחא מוטל על האומן ע"ש,. ונראה דמה שכתב הש"ך דס"ל אין אומן קונה אפשר לרווחא דמלתא כתב, דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי. לא עדיף משותף ואמאי צריך אומן לטרוח יטריח בעה"ב, אבל זאת צ"ע דאפילו עשה משלו אמאי צריך לטרוח דהא י"ל דהוי כפועל דקיי"ל דצריך דוקא ליתן לו מעות כמבואר (בסימן של"ו)

סימן של"ו סעיף א' (א) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וכו' אבל אם שכרו לעשות בשל חברו סתם יכול טול מה שעשית בשכרך וכו', עסמ"ע (סק"ד), לכאורה צ"ע לשון זה אמאי צריך לומר טול מה שעשית בשכרך יאמר לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום, וע' תוספות בבא מציעא (דף קי"ח ד"ה כאן בשל חברו) דהקשה כן ע"ש, וזה לפי הס"ד אבל הגמרא עדיפא מיני' הקשה אבל על המחבר צ"ע

סעיף ג' (ב) שכרו לשמור כו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו', עסמ"ע ועיין מה שכתבתי לעיל (סימן י"ב) בס"ד דבר נכון ע"ש, ואנן קיי"ל הבטה בהפקר לא קנה כמבואר (בסימן רע"ג סעיף י"א) ע"ש, ופלוגתא הוא בש"ס בבבא מציעא (דף קי"ח) ע"ש, ונראה דאף למ"ד דסובר הבטה בהפקר קונה דוקא גבי הפקר משום שאין לשום אדם זכות בו משום הכי זכה בו, אבל דבר שיש לו בעלים אף אם בעלים ניחא להו שאם ירצה אחד לזכות בו יוכל לזכות בו, מ"מ כיון דלא עשה קנין בגוף הדבר אין כח בהבטה להפקיע, משום הכי נקט הגמרא דוקא הבטה בהפקר, וראיה לדבר דהא בכמה משניות קתני דמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה, מתניתין קדושין וכן מתניתין ב"ק קתני אם היה פקח שוכר את מקומו ע"ש וכן בכמה מקומות, משמע אבל בהבטה לא קני, לפ"ז יש ליישב קושיית קצות החשן כאן (סק"א) דהקשה בשם בנו הגאון ז"ל למ"ד דהבטה בהפקר קנה א"כ אמאי קתני בחד ברייתא טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ע"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהבטה אין לו כח להפקיע מיד בעליו לכ"ע, אם כן יש לומר דברייתא איירי באבידה דאף שנתייאשו הבעלים מ"מ כל זמן דלא אתי ליד הזוכה. לא יצא מרשות בעלים כמ"ש הנתיבות המשפט (סימן רס"ב סק"ג) ע"ש. [אח"כ מצאתי בתפארת ירושלים ב"מ (אות ד') דנקט ג"כ דבאבדה כיון דלא יצאה מרשות הבעלים לא מהני הבטה לכ"ע, ומתרץ בזה קושיות תוספות ריש ב"מ ד"ה דבראיה בעלמא ע"ש ומיושב קושיות קצות החושן

סימן של"ז סעף א' (א) פועל העושה מלאכה לבעל הבית בדבר מאכל הרי זה אוכל ממה שהוא עושה וכו' ואסור לחסמו שלא יאכל [הג"ה] ואם חסמו שלומי משלם ליה מלקא לא לקי. עסמ"ע (ס"ק ד') שלומי משלם כשיעור שהי' אוכל עכ"ל, ולכאורה צ"ע אמאי צריך בעל הבית לשלם לפועל אם חסמו דהא איכא פלוגתא בגמרא ב"מ (דף צ"ב) אם פועל משלו אוכל ואם משל שמים הוא אוכל וערש"י שם (ד"ה אי) דפירש דאי אמרינן משל שמים הוא אוכל הוי לי' כמתנת עניים, ועתוס' שם (ד"ה אי אמרת) דאי אמרינן משל שמים הוא אוכל אינו יכול לומר הפועל תני לאשתי ולבני דלא זכי ליה עד שהוא לועס וכן כתב רש"י (שם ע"ב) דאי אמרת משל שמים הוא אוכל אין לפועל שום זכות אלא כשנותן לתוך פיו, ואנן הא פסקינן דמשל שמים הוא אוכל, א"כ אמאי פסק רמ"א כאן דאם חסמו צריך לשלם, הא לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו דקיי"ל דפטור והכא נמי הוי כמבטל כיס חברו דהא אין לו שום זכות רק מה