דברי התורה קא

עד מקום שפסק השוכר, נראה מזה דעל השוכר מוטל לטרוח אחר שוכר אחר

סימן שי"ב סעיף י"ז (א) המשכיר בית לחברו לזמן וכו' ואם אמר לו בית סתם ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר וכו', ע' בטור דהביא בשם הרמ"ה דאם אין למשכיר בית אחר אע"ג דקנו מידו אין צריך לשכור לו בית אחר כיון דאינו ברשותו לא חל קנין, אלא להכי קאמר שחייב להעמיד לו בית דאל"כ חייב להחזיר לו שכירות ע"ש, וטור הביא דלפי מה שמבואר ברא"ש הובא לעיל (סימן ש"י) גבי שוכר חמור במה שמשכו נשתעבדו נכסיו ליתן לו חמור אחר הכי נמי כיון שקנו מידו נשתעבדו כל נכסיו להשלים התנאי, ועב"י ודרישה ופרישה דהקשו אמאי צריך קנין דהא הרא"ש סובר גבי משכיר לו חמור אפילו בלא קנין כיון דמשך החמור נשתעבדו נכסי משכיר להעמיד לו חמור אחר ע"ש, ולפע"ד נראה ליישב דברי הטור דמשום הכי סובר הרא"ש במשיכת חמור נשתעבדו נכסי משכיר כיון דשוכר יש לו עליו ג"כ שעבוד שמירה ואחריות משום הכי ג"כ נשתעבדו נכסי משכיר, אבל גבי שכירות הבית דאין לשוכר עליו שום שמירת הבית, דהא בקרקע התורה מיעטה מדין שמירה משום הכי סובר העור דצריך קנין, ולפי מה שכתבתי לעיל (סימן ש"י) בשם הרשב"א דחיובא משום אחריות אם כן אין חילוק בין קרקע למטלטלין אם כן בלא קנין ג"כ חייב להעמיד לו בית אחר ואמאי הוצרך הטור קנין וצ"ע

סימן שי"ו סעיף א' (א) המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהיה מנין בני בית האחר יותר מבני ביתו, ואם אמר לו המשכיר למה תטרח ותשכיר בית לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחהו והריני פוטר אותך משכירתו שומעין לו, ערמב"ם (פרק ה' משכירות ה"ה) דכתב שמקור דין זה נובע מדין השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר כל כדרך ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק שוכר ויש לבעל הספינה עליו תרעומת והביא הרמב"ם שם (בהלכה ד') וכן אם מכר כל התורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך וירד ועלה, הלוקח נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ושכר החצי מזה האחרון ויש לבעל הספינה עליו תרעומת שגרם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו עכ"ל, והיא סוגיא דבבא מציעא (דף ע"ט) דתרעומת יש לבעל הספינה אם פרקה בחצי הדרך ומצא השוכר מי שישכור ע"ש, ומדאמר כגמרא דיש לבעל הספינה עליו תרעומת שמע מניה דבעל הספינה צריך לציית לשוכר, דאל"כ לא לציית לי' ולא להוי עליו תרעומת כדמוכח, פרק הזהב (דף נ"ב ע"ב) גבי אם מכירה אפילו לאחר י"ב חדש, וכן כתב בעל התרומות (שער ס"ט) לענין פרעון זוזי זוזי ע"ש, וכן פסק שם הרי"ף ע"ש, ולכאורה קשה אמאי שוכר יכול לכופו למשכיר אף על פי שהשני ישלם לו גם כן בעבור חצי הדרך השני כמו הראשון הא איכא רפסתא דספינתא מחמת פריקה וטעינה, אלא על כרחך צריך לומר כיון דספינה עומדת, לכך לפרוק ולטעון הלכך יכול לכופו, מכאן נלפע"ד לדינא אע"פ שהמחבר פסק כאן שהשוכר דירה מחברו ורוצה להעמיד אחר במקומו רשאי ובלבד שלא יהיה מנין בני בית האחר יותר מבני ביתו, היינו דוקא אם אין השוכר הראשון רוצה לפייסו למשכיר בשביל זה השני שידור עם בני ביתו מרובים אבל אם השוכר הראשון רוצה לפייס את המשכיר דהיינו בחצי הזמן רוצה השוכר ראשון להשכיר הבית לאחר עם ב"ב מרובים ולפייסו למשכיר בשביל זה שבני בית השני מרובים, הדין עם השוכר, כמו בספינה אע"ג דאיכא רפסתא דספינתא יכול השוכר לכופו למשכיר כנ"ל משום דספינה עומדת לפרק ולטעון ה"נ הבית עומד לדור בו אנשים הן עם ב"ב מרובים הן במועטין, אך עם בני בית מרובין נוטלין שכר טפי, וזאת היתרון השוכר ראשון רוצה לפייס אותו, ונהי דמלתא דפשיטא דאין השוכר יכול לכופו למשכיר שידור בו האחר דהיינו השוכר השני מכל מקום אם המשכיר אין רוצה בפייסו של השוכר הדין עם השוכר ראשון דאין צריך ליתן לו שכירות דלהבא מה שלא דר בו עדיין כנ"ל, ואחר כך ראיתי בספר נה"מ (סימן של"ג) שלא כתב כן ולענ"ד נראה כמו שכתבתי וצ"ע

סימן שי"ח סעיף א' (א) השוכר רחים מחברו שיטחן לו עשרים סאה בכל חדש בשכרו והעשיר בעל הרחים והרי אינו צריך לטחון שם אם יש לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין אותו ליתן דמי טחינת עשרים סאה שזו מדת סדום היא ואם אין לו יכול לומר אין לי דמים והריני טוחן לך כמו ששכרתי ואם אין אתה צריך מכור לאחרים. עסמ"ע (סק"ג) דהביא פלוגתא בין תוספות ורא"ש דשטת תוספות כתובות (דף ק"ג ד"ה ולא אמרן) דהיכא דאינו יכול לטחון וזבין דאית ליה פסידא למשכיר אף דאינו יכול לתבוע השכירות מכל מקום יכול לבטל המקח קודם הזמן, והרא"ש הקשה אמאי דהא מ"מ אוגיר ליה לזמן מה איכפת לי פסידא דידך ע"ש, ולפע"ד יש לומר טעם פלוגתתם דתוספות סובר דדבר זה דומה להיכא דשכר פועלים לדלות ואתא מטרא בחצי היום ואין צריך אח"כ לפועלים דאין צריך ליתן להם רק בעבור חצי היום כמו שמבואר במסכת בבא מציעא (דף ע"ז) ולקמן (סימן של"ד סעיף ב') ע"ש, ה"נ גבי רחיא דטוחן הוא אצל בעל הבית כפועל וצריך לטחון לו רק הוא נותן לו זאת בשכר רחיא א"כ כיון דמשכיר העשיר ואין צריך אין צריך ליתן שכר לפועל [וקצת מזה מצאתי בהפלאה כתובות שזו סברת התוספות], וסברת הרא"ש דהקשה על תוספות י"ל לפע"ד דהרא"ש סובר דשוכר רחים יש לו דין אריס לבעל רחיא ובאריס הא מבואר לקמן (סימן של"ד סעיף ג') דאף שבא המטר ולא הוצרך לדלות נוטל כמו שפסק דהאריס הוי כשותף ולא כפועל וכן מבואר בתוספות בבא מציעא (דף ע"ז), וגם עוד סברא אחרת כתב