דברי יוסף עה

נתן הגט אין במעשיו כלום ואין בהם ממש גם השליח לא מצי עביד. וכשם שבמנוי השליחות כל מילתא דאיהו לי מצי עביד שליח לא מצי משוי, כן הוא גם אחר שנעשה שליח, אם אין המשלח מצי עביר גם השליח לא מצי עביד גם השליח לא מצי עביד ולכן אין במעשיו כלום, והשליחות מועילה רק לכשישתפה אין צריך לאימלוכי ביה

ומצאתי לי סמיכות מדברי התוספות הנ"ל, דלא פירשו משום דפקע רשות הבעל כרש"י וגם לא פירשו משום דכיון דמת המשלח אין כאן שליחות, רק משום דאין גט לאח"מ, ומשמע ג"כ דאין החסרון משום השליחות, רק משום דכיון דאין גט לאח"מ וגם הבעל לא מצי מגרש לאח"מ גם השליח לא מצי עביד, וזהו כדברינו לעיל

ודעת הר"י בתוספות שם והרא"ש לפי גירסא הנ"ל בפסקיו דצריך להיות שפוי ולא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כדעת הט"ז, יש לומר דכבר חקרו בענין שלוחו של אדם כמותו, אם המשלח מוסר כחו וידו להשליח, או להיפך השליח מוסר כחו וידו להמשלח. והובא בספר מוצל מאש בשם הרשב"א, דכתב בענין שליחות יש לדון בתרי אנפי, או דהמשלח מקנה כחו להשליח ועשיית השליח כאילו עשה המשלח כיון דהמשלח הקנה לו כחו, או די"ל דהשליח מקנה כחו להמשלח ועשיתו תהיה כחצר ושליח המשלח ולא כידו דאינה סמוכה לו. ע"כ

והנה להנהו רברבי דלעיל דסברי דגם אם מת המשלח או נשתטה לא פקעה השליחות, ע"כ דסברי דכח המשלח נמסר להשליח ולכן גם בנשתטה השליחות קיימת, ולכן אם נתקלקל המשלח בינתים לא איכפת לן ויכול לגרש כשישתפה ולא צריך לאימלוכי כנ"ל. ולר"י בעל התוספות ודעימיה צריך לומר דסברי להיפך, דכח השליח נמסר להמשלח וכ"ז שהמשלח קיים השליחות קיימת, ולכן בשליח שנתחרש או נשתטה לא פקעה השליחות, אבל בנשתטה המשלח דלאו בר-גירושין הוא בטלה השליחות ג"כ דדמי למת, משום דאין כאן משלח, ותהיה דעת הר"י לא כרש"י ולא כהתוספות ויתורץ בזה קושיתו על הט"ז. והדברים ראויים להשמע, ויש עוד לדקדק ולהאריך בזה אבל אין המקום ראוי לזה

ובפשטות הוה אמינא דלא קשה מידי, דהני דפוסלין אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה הוא מדרבנן כדי שלא יאמרו שוטה מצי מגרש ובבעל גזרו ולא בשליח, ופשוט.