דברי יוסף עד

ולכאורה יפה הקשה כ"ג, אבל אכתי לא נייח. דאדמקשה על הט"ז יקשה על הר"י בתוספות גיטין דף ע' ע"ב ד"ה התם "ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה, דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפילו לריש-לקיש וכו'", עיי"ש וברא"ש ובק"נ

והנה הרמב"ם פסק בפ"ב מגירושין הט"ו, דבריא שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת וכו' ואם כתבו ונתנו לה קודם שיבריא הר"ז פסול ע"כ. והקשה ע"ז בכ"מ, דהא מהגמרא משמע דבטל הוא ואינו כלום? ז ועיין בהגהה במשל"מ שם, דמתרץ בשם הג"פ דע"כ לא פסול אלא מדרבנן, דאל"כ פסק שליחות הבעל, וכיון שכן לכשישתפה אמאי אין צריך לאימלוכי בו וכו'. וצריך לדעת מה בין זה לההיא דתנן בסוף פרק המביא, תניין כל שתחילתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כשנשתטה נתבטלה שליחותו ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה בעודו שוטה אינו גט כלל ואפ"ה לכשישתפה נותנו ואין צריך שיחזור הבעל לחדש השליחות כמבואר, עכ"ל. - וכמו כן יקשה להטור ודעימיה והמחבר בסימן קכ"א, דפסקו בבריא שעשה שליח ונשתטה דאם כתבו ונתנו אותו בחליו דהגט בטל, ובכ"ז כתבו דלכשישתפה אין צריך לאימלוכי ביה וקשה קושית הג"פ כנ"ל

והנראה לי דהנה בגיטין דף י"ג. במשנה, האומר תנו גט זה לאשתי וכו' ומת לא יתנו לאחר מיתה. וברש"י שם הטעם משום דגיטא לא הוי עד דמטא לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה. ובתוספות שם ד"ה לא-יתנו כתב, דהטעם הוא משום דאין גט לאחר-מיתה וקמ"ל דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח, לא חשיב להיות כמותו אחר מיתה כאילו הוא עצמו קיים, אלא חשיב גט לאחר מיתה, ע"כ

והנה לדעת רש"י דהטעם הוא משום דכבר פקע רשות הבעל ואינה אגידא ביה, מוכרח לומר דשלוחו של אדם כמותו אף היכא שמת המשלח, אלא דהתם פקעה זיקתו, ובנשתטה דאגידא ביה אם גירשה השליח הוי גט מן התורה, אלא מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה בר-גירושין הוא. וזהו שיטת הרמב"ם דאף לר"י לא הוי אלא פסול מדרבנן, ועיין בקצוה"ח סימן קפ"ח שהאריך בדבר

ומעתה אמינא, כי גם להפוסקים דסברי דבטל מן התורה, גם הם סוברים דכיון דרבי קרא דשלוחו של אדם כמותו נעשה כגוף המשלח ידא אריכתא, ואף שנשתטה המשלח לא פקעה השליחות מן השליח, אבל נהי דלא פקעה השליחות בכל זאת מעשיו אינם כלום, דכיון דאם המשלח בעצמו כתב או