דברי יוסף סו

זאת הוא גם שואל ומשיב כענין וזוכר בדיוק מכל מה שעבר עליו בימי חלדו וגם מכיר את האנשים אשר לא ראה אותם כל ימי חליו וקורא אותם בשמותיהם ולא ניכר עליו שאיננו שפוי בדעתו. והאשה הזאת מתחננת על נפשה להתירה מכבלי העגון, כי זה כי"ג שנה שבעלה נמצא בבית-החולים ועליה מוטלת כלכלת ביתה וזרעה ואין פת בסלה, ומדוע תצטער ותשב עזובה וגלמודה כל ימי חייו

והנה מתחילה לא אבה בעלה לגרשה, באמרו כי איננו ממאס באשת נעוריו. אך אחרי שהפצירה בו נתן דעתו להפיס דעתה ולגרשה כדת משה וישראל והוא יודע על נכון מה זה ענין גט. ובדרך כלל יש בו דעת נכון ואף גם מעט חריצות, אבל סוף סוף שוטה יקרא ובכן מה דינו? ע"כ תוכן השאלה. תשובה: א. ב"ה. יום ב' לס' "ענו לה" ת"ש, פה נוארק, נ. דזש

תנו רבנן, איזהו שוטה ל היוצא יחידי בלילה, והלן בבית-הקברות והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אפילו באחת מהן. ועוד תנינא: איזהו שוטה ? זה המאבד כל מה שנותנים לו. (חגיגה ג' ע"ב וד' ע"א). והנה כל הפוסקים פסקו כר' יוחנן, זולת אחד שמצאתי שפוסק כרב הונא, והוא רבינו יצחק בר מלכי-צדק ז"ל בפירושו במשנה הראשונה של תרומות, עיי"ש. וכמעט כל הראשונים מביאים דין של סימני שוטה בסגנון הברייתות הנ"ל, אם-כן לדידהו בודאי ראוי האיש הזה לגירושין, כי הוא אין בו אף מקצת מארבע מדות שמנו חכמים בשוטה

אבל הרמב"ם בהלכות עדות פסק, שכל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף-על-פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה שוטה ובכלל שוטים יחשב, עיי"ש. וכתב הב"י באה"ע סימן קכ"א, שמדברי הרמב"ם משמע, דהני ד' דברים השנויים בהברייתות הוא לאו דוקא אלו, אלא הנהו לדוגמא נקטינהו, עיי"ש. גם הדרכי-משה בסימן קי"ט הביא תשובת מהרי"ו, דמי שהוא שוטה בשאר דברים אע"פ שאינו לן בבית הקברות או קורע כסותו, אפילו הכי מיקרי שוטה, עיי"ש. ולדעתם לכאורה גם שוטה כבעל הזה לא יוכל לגרש ודינו כשוטה גמור.