דברי יוסף סג

על-פי שהחמץ הוא שלו אבל מכיון שאינו ברשותו, די לו להצילו שלא יעבור על בל-יראה ובל-ימצא, כמפורש במכילתא מובא ברא"ש פרק א' דפסחים: יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו, עיי"ש. והחוקר הלכות הנודע ביהודה באו"ח סימן כ', הוכיח כי הנגזל אעפ"י שהחמץ שלו אינו עובר בב"י וב"י, עיי"ש. אם-כן משורת-הדין, כל חמץ משש שעות ומעלה אעפ"י שהוא שלו אבל אינו ברשותו מפני איסור הנאה ולא היה צריך לעבור על ב"י וב"י, אלא שעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. - אם כן החידוש של גזירת-הכתוב הוא לחשוב את החמץ לדבר שהוא ברשותו, כמו שהוא שלו גם בלאו גזירת הכתוב, כי דינא הוא שכל אסורי הנאה בכל מקום, הרי הם שלו - ואיסורי הנאה יש בהם זכיה. ידידו עוז אוהבו ומוקירו יוסף קאנוויץ ה. ב"ה. כ' אייר ת"ש. מע"כ ידידי אהובי, הגאון הג' ר' יוסף קאנוויץ שליט"א

מאד שמחתי בדבריו הנעימים העמוקים והישרים אשר הצהירו לנגד עיני, אך בכ"ז תורה היא. כת"ר יקירי שליט"א מביא חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד שיש זכיה באיסורי-הנאה, וקשה לכת"ר מג' ב"ק דף ע"א ע"ב משור הנסקל, דמקשה הגמרא "לאו דמריה קא טבח", ומביא לחלק בין דין שור הנסקל לשאר איסה"נ, דבדין שור הנסקל הוא אפקעתא דמלכא ג"כ. אמנם דפח"ח, אך לא זכיתי להבין, והלא גם בשוחט לע"ז מקשה שם הגמרא "כיון דשחט בה פורתא איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבחי", הדי דאין הבדל בין שור הנסקל לשאר איסה"נ

אך אמנם כן יש זכיה באיסה"נ ויש להם בעלים, כמו שהביא כ"ג שליט"א בראש דבריו מדברי הגמרא בע"ז "דלמא מגבה לה וכו' " - והוא מדברי הריב"ש שמביא ראיתו מזה - אך בכל זאת לא אלים כח הבעלים באיסה"ג למכור, להפקיר ולהקדיש או לחייב שום אדם עבור הבעלות. - ושור הנסקל שהוזמו עדיו שזכה בו המחזיק, הוא מטעם דכיון שהוזמו עדיו אינו שור