דברי יוסף מח

הראשון - הנה המתיר עכב את האוסר שיחול איסורו ואין כאן חתיכה דאיסורא ולכן שפיר היו לו לרבינא הרשות לחוות דעתו ולהכשיר, אף שלא היה בבית-המדרש יחד עם החכם האוסר. - ומלבד הוכחה זו ממעשה דרבינא גם פשטות סוגיות שני התלמודים, בבבלי בברכות דף ס"ג ובירושלמי שבת פי"ט, מוכיחות כן שהטעם של חתיכא דאיסורא הוא העיקר

עתה עלינו להבין חתיכה דאיסורא זו מה טבעה? - בשלמא להחכם בעצמו יש כאן חתיכה דאיסורא, אבל מה ענין של חתיכא דאיסורא לחכם אחר שלא יוכל להתיר? - והנכון בזה נ"ל, שהשואל בשעה שבא אל החכם לשמוע ממנו הוראתו, מקבל הוא על עצמו לציית לדברי החכם וכשהחכם אומר לו שדבר זה אסור הרי זה כמו שהשואל שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ולפי"ז פשוט הדבר, שאם השואל הלך לבית-המדרש לשאול משני חכמים ביחד, היתה דעתו ששניהם ישיבו לו תשובה אחת, ואם החכמים מחולקים בדעותיהם לא סמך דעתו לדעת החכם האוסר ואין כאן חתד"א להשואל

ובביאור הדברים אנו למדים, שהחתד"א הוא על השואל ולא על אחרים שלא שאלו, כי השואל קיבל על עצמו לשמוע דברי החכם ויש בזה קבלת חתד"א, אך לא כן עם אחרים שלא שאלו ולא קיבלו עליהם דעת החכם האוסר. ובזה יובן מה שמוזכר בדברי האחרונים, שדין זה של "חכם שאסר וכו' " אינו נוהג עוד בזמננו. כי בזמננו השואל מבקש תשובה להיתירא ואם חכם אחד אסר אינו מסתפק בהוראתו והוא שואל מחכם שני ושלישי עד שימצא תשובה כרצונו, ומכיון שאין להשואל החלטה לציית לדברי החכם הראשון, אין כאן עליו חתד"א כלל. - ואפילו בזמן שהיה נהוג הדין של חכם שאסר, הנה כמו שחתד"א אינו שייך אלא להשואל ולא לאחרים, כמו כן אינו שייך אלא על גוף הדבר ששאל, וזהו מה שפסק הרמ"א ביור"ד סימן רמ"ב "וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו'

היוצא לנו מכל הדברים, שאין כאן בהחלטת אגודת הרבנים למסור לבי"ד שיעיין בדבר התקנה של כו"ט כל נדנוד של איסור מטעם חכם שאסר, ואם הבי"ד החדש ימצא עפ"י בירור נכון וישוב הדעת לטובת הכשרות למנוע רבים מעוון ולהסיר מכשול מדרך עם ה' להתיר בי"ח