דברי יוסף מז

אולם בירושלמי שבת פי"ט מצינו מפורש, תני נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר, נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר, עיי"ש. גם בבבלי ברכות דף ס"ג ע"ב מצינן כן, "בשלמא הוא מטהר והם מטמאין לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוו, והא תניא חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, עיי"ש. - וא"כ הרי יש לנו ראיה ברורה משני התלמודים, שאין זה מפני כבודו של חכם אלא מטעם חתיכה דאיסורא. ואם נדחוק לתרץ דברי הראשונים בעלי הטעם של כבוד חכמים. עלינו לאמר כי מהיתר לאיסור אין כאן פגיעה עצומה בכבודו הראשון המתיר, שאפשר שגם השני סביר לו שהדין עם הראשון להכשיר, והוא רק חוכך להחמיר חומרא בעלמא אבל באמת הוראתו זו של השני אינה בכלל הוראה - דמי איכא הוראה לאיסור - וכבודו של הראשון במקומו מונח, לזאת התירו שני התלמודים שהשני יכול לאסור מה שהתיר החכם הראשון, והוא לכל הדיעות לשני הטעמים ביחד. ואם כן הוא, ממילא נדחו דברי השלטי-גבורים הנ"ל, שתלה דין זה במחלוקת בעלי שני הטעמים הנ"ל, כי שני התלמודים הם נגדו

אמנם יש נפקתא אחרת בין שני הטעמים הנזכרים, והוא התירוץ השני של התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב, שאמרו: "אי נמי לא ידע שאסר חבירו". והנה מובן שתירוץ זה עולה יפה רק אם נאמר שהטעם הוא מפני כבוד הראשון, ואז שפיר אמרינן דאם לא ידע השני מזה שהחכם הראשון אסר, לא פגע בכבודו של ראשון כלל אף שהתיר. אך לא כן הדבר לטעם של חתיכה דאיסורא, דמה יועיל זה שלא ידע השני מאיסורו של הראשון, הא עכ"פ הראשון בהוראתו עשה את הדבר חתיכה דאיסורא ובודאי שמפני אי ידיעתו של השני לא יוכל האיסור להתבטל. נמצא שסבירא להו לבעלי התוספות בתירוצם זה שהטעם הוא מפני כבוד החכם הראשון, ובהאי עובדא דחולין דף מ"ט, לא ידע רב אדא המכשיר מאיסורו של רב הונא ולא פגע ע"י זה בכבודו

והנה אם תירצו בזה את רב אדא במה יתרצו את רבינא שאמר להן אחרי כן "שקילא גלימא דטרופאי", כיון שרבינא ידע מאיסורו של החכם הראשון, איך לא היה נזהר בכבודו והכשיר? -- ובכן יש לנו ממעשה זה להכריע שטעם הנכון של "חכם שאסר וכו' ", לא הוי מפני כבודו של חכם. אלא מפני חתיכא דאיסורא, ובמקום ששני החכמים גם האוסר וגם המתיר הנו יחד בבית-במררש -- כמו שתירצו בעלי התוספות בתירוצם