דברי יוסף מו

בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה", עכ"ל. - ולדאבון לבנו, אפילו המתקנים הראשונים של כשר-טרפה לא התיישבו כלל בדבר ומי כמונו יודעים עד כמה בבהלה וחפזה הכריזו התקנה באין טעם וריח, שלא כמנהג חכמי תורה וגדולי ישראל. והרמב"ם שם בהלכה ו' כתב, וזה לשונו הטהור: ,הרי שגזרו בית-דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה", עכ"ל. - ומי זה יוכל לסמא את העינים ולאמר, שעכ"פ בנוגע להתקנה של מחברות-מניות גדולות, אין העם מפקפק בזה? הרי ברור וידוע לנו שרבים מהרבנים בעצמם מלעיגים על זה ומוחים עד כמה שאפשר

והרמב"ם שם בהלכה ז', אומר קדוש: "גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בי"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל, יש לו הרשות לבטל ואפילו היה פחות מבית-דין הראשון בחכמה ובמנין", עכ"ל. - אם כן הוא, יש להבי"ד הכח לבטל לגמרי את התקנה הישנה עפ"י בירור של עכשיו, ומכש"כ בנוגע להפסק-דין של הבי"ד שישבו זה עתה וחידשו דבר שלא נשמע ושעוד לא נתקבל כלל, אין כל ספק שמותר להבי"ד החדש לבטל דברי הבי"ד הנ"ל. ועפ"י הטעמים והנמוקים שיש בענין הזה להרבה מהרבנים, אפשר שגם מצוה רבה וזכות הרבים היא, להתיר לחברות-מניות הגדולות להתעסק בכשרות בהיתר גמור, גלוי ומפורסם לכל ישראל

הבאתי לעיל דברי התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב, שאמרו דהאי עובדא דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא, שמא היו שניהם בבית-המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם, אי נמי לא ידע שאסר חבירו, עכ"ל. והנה ידוע מה שהביא הר"ן בע"ז דף ז' ע"א, שני טעמים בדין זה של חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. טעם אחד מפני שהחכם עושה בהוראתו חתיכה דאיסורא ולכן אין חבירו יכול להתיר, וטעם שני הוא מפני כבודו של החכם הראשון. - לכאורה הנפ"מ בין שני הטעמים הוא, אם הראשון היה המתיר אם יוכל השני לאסור. לטעם הראשון צריך להיות מותר, ולטעם השני גם זה אסור שלא יפגע בכבודו של הראשון. והשלטי-גבורים בע"ז שם כתב לדבר ודאי, שזה תלוי בשני הטעמים הנ"ל, ועי"ש.