דברי יוסף מה

שפירשו דמעשה זה היה בעת ששניהם היו בבית-המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם, אי נמי לא ידע שאסר חבירו, דסוגית הגמרא דשם מכרעת דלא כשיטת התוספות, מדמסיימת הגמרא שם: "אתו שיילוה לרבינא אמר להו שקילא גלימא דטרופאי" - והרי על רבינא אי אפשר לומר שהיה עמהם יחד בבית-המדרש, ובכל זאת הורה להכשיר אף שהגידו לו שחכם אחד אסר, הנה ממעשה של רבינא אנו למדין שלא כדעת התוספות, שדוקא אם שניהם נשאלים יחד או שאחד לא ידע שחכם אחר כבר אסר, שאם באמת כן אסור היה לרבינא להתיר מה שחכם אסר, ורבינא בתראה הוא והלכה כמותו. ודברי התוספות צריכים עיון, דמהוראתו של רבינא מפורש היפך סברתם. וכנראה יפרש הרמב"ם דתחילת הברייתא בע"ז דף ז' ע"א "הנשאל לחכם וטמא לו ישאל לחכם ויתיר", זהו דעת הת"ק החולק עם ר"י בן קרחא, ור"י בן קרחא לא סבירא לו לגמרי דין זה והלכה כמותו

גם הטור והב"י השמיטו לגמרי דין זה "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר", רק הרמ"א בהגהותיו לשו"ע יור"ד בסימן רמ"ב סעיף ל"א הביא דין זה, והוא בעצמו סיים שם: "וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו". הרי ברור שאין כל ממש בערעורו של הרב בחזקת הטענה "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר". ואפילו לדעת המרש"ל, שאם החכם הראשון אוסר מחמת גדר וסייג אין השני יכול להתיר אפילו במעשה אחר, זהו דוקא באופן של הוראת שעה, אבל בודאי שאי אפשר לחכם אחד לאסור דבר לעולם על דעת עצמו

ומפורש בהוראת או"ה שאסף הרב הש"ך ז"ל "חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון, ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשיקול-הדעת יכול להתיר. אם-כן מה כל החרדה אם אגודת-הרבנים תשמע דעתו של הבי"ד השני? ל אולי יברר הבי"ד השני שהבי"ד הראשון טעה בדבר משנה או בשיקול- הדעת, ובפרט שהוראת הבי"ד הראשון עדיין לא נשמעה ומכש"כ שלא נתפשטה כלל

ואי מטעם גדר וסייג, הנה מפורש ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ה': "בית-דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג, צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד