דברי יוסף מד

מגעת ואם יש מקום לערער נגד תקנה זו בנוגע לבתי-חרושת של חברות-מניות, או דלמא - לא פלוג רבנן בתקנתם! וכבר התאספו חברי ועד-הפועל של אגודת-הרבנים זה שלש פעמים ודנו בדבר תקנה זו, ולבסוף נתקבלה החלטה ברוב דעות, שבית-דין של שבעה רבנים מחברי אגודת הרבנים ידון בשאלה זו מתוך כובד ראש ויוציא לצדק דינה ומשפטה של תקנה זו

בינתים נתעורר ברוח קנאה רב אחד וטוען, אשר זה כחצי שנה ישב בי"ד של רבנים ודן על כעין מדוכה זו וגם הוציא פסק-דין של איסור על בי"ח כשר של חברת מניות אשר יש להם גם בי"ח טרפה, אם-כן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואסור לו לבי"ד שני להזקק ולדון מחדש בשאלה זו. - וכדי להסיר לזות-שפתים מהחלטת ועה"פ של אגוה"ר שבי"ד של שבעה רבנים ידון מחדש בדבר התקנה של כשר-טרפה, ראיתי חובה לעצמי לברר הלכה למעשה את הדין של "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר", וזה החלי בעזהי"ת

הנה דין זה, "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר" המובא בש"ס בכמה מקומות, לא הזכירו הרמב"ם להלכה. ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח להיפך, דבהלכות ממרים פרק א' סוף הלכה ד' כתב: "משבטל בית-דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר" - הנה משמע מדבריו שאינו כמתאונן, אלא שאי אפשר בענין אחר ואין איסור בדבר. ושם בהלכה ה' הוא אומר: "שני חכמים או שני בתי-דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל" עכ"ל. ומדהוסיף לאמר "בין בזמן אחד בין בזה אחר זה", הדגיש בזה לגלות דעתו, שאחרי דקיימא-לן כר"י בן קרחה, יש לנו הרשות לשאול מאחד ואם יאסור, אז אפשר לשאול משני ואם השני יתיר, אז אם השאלה בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המקיל

ומפורש הוא בחולין דף מ"ט ע"א הלכה למעשה "ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף, רב אדא בר מניומי מכשר. אתו שיילוה לרבינא אמר להו שקילא גלימא דטרופאי" - הרי ברור שאף שחכם אחד אסר, בכ"ז הכשיר החכם השני. ולא סבירא לו להרמב"ם דעת התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב ד"ה "היכי",