דברי יוסף מ

שהוא מאוס, אין שייך כלל האיסור דבל-תשקצו ולכן היה מותר למוכרו לכהן שלא היה בפניו אם היה מחזירו, והפסידו בזה שלא החזירו וחייב", עכ"ל.

- ודבריו תהומים. שאומר שמפורש כן בתוספות הנ"ל, ואינו מפורש ואף אינו מרומז דין כזה בתוספות הנ"ל. - דהנה עלינו להבין פשטות הגמרא והמפרשים. דהגמרא מתרצת "לא צריכא דמצי לאהדורה ע"י הדחק", ופרש"י ז"ל, דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים, וכן פירשו בתוספות ועיי"ש. וקשה מה בכך שהבעלים לא יאכלו תרומה מאוסה, אבל הלא חזיא לבהמתם של הכהנים שיאכלו זאת, כי הדין הוא שהכהנים מאכילים תרומתם לבהמתם ואם-כן גם תרומה מאוסה ממון הוא לבעלים ? - ואעפ"י שהמשנה- למלך הלכות תרומות פרק ו' הביא מהת"כ וכן פסק הר"ש, שמאכל אדם לא הותר לבהמה, עיי"ש, הנה אחרי שהמאכל כבר נפסל מאכילת אדם, בודאי הוא מותר לבהמה. דטעם האיסור הוא אך מפני הפסד תרומה כמבואר בר"ש, וא"כ הכא שכבר נפסל מלהיות מאכל להכהן, בודאי שראוי הוא לבהמה? - ועל-כרחך עלינו לאמר, שכיון שדבר זה נמאס בעיני הבעלים לא יתעסקו בו אף לאכילת בהמה, ומדוייק לשון רש"י "ממאסה ולא חזיא לבעלים" ולא כתב "ולא חזיא לאכילה", אלא לא חזיא לבעלים משמע שאינו ראוי לבעלים כלל לשום דבר. ועל-זה הקשו בתוספות, דנהי דבפניו לא חזיא, שלא בפניו מיחזא חזיא? ולא אמרו שראוי למאכל כהן, כי לכהן אפילו שלא בפניו אסור מטעם דבל-תשקצו, אלא שעכ"פ מיחזא חזיא לבהמתם, וכיון שכן ממון הוא? - דמה שמביא התוספות בגמרא דחולין דף ע"א, דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא, אינו נוגע כלל לאיסור בל-תשקצו, דהתם איירי בגר שמותר באכילת נבלה וטרפה ואין עליו איסור בל-תשקצו כלל, אלא שבפניו לא חזיא פשוט מפני המאוס לבד, ושלא בפניו דמיחזא חזיא הוא גם-כן מצד המציאות, ללא כל שייכות להדין של בל-תשקצו. וכמו בגר כן גם הכא לא איירי התוספות כלל בדין של בל-תשקצו, שבלאו-הכי לא יאכל הכהן תרומה זו כמו שהגר אינו אוכל דבר המאוס בפניו, ושלא בפניו של כהן יאכיל לבהמתו, וא"כ גם תרומה מאוסה ממון היא להכהן. וכנים דברינו ע"פ הבנת הענין על בוריו, ואין כל מקום לדבריו בזה. - ובאופן יותר פשוט, הלא יוכל הכהן להאכיל תרומה מאוסה זו לעבדו הכנעני, אשר שלא בפניו מיחזא חזיא לו כמו לגר שלא בפניו שמיחזא חזיא לו כבחולין דף ע"א. ופליאה גדולה, איך שכח דין מפורש בתורה