דברי יוסף לז

- של אשירה", ועיי"ש. ובשיטה מקובצת, ב"ק דף צ"א, פירש הראב"ד ז"ל על אילן העומד לקציצה, שזה אילן של אשירה הוא, ולא הביא את הפירוש השני (שברש"י) שזה אילן המזיק. ויפה פירושו, כי להמפרשים שאילן העומד לקציצה הוא אילן המזיק, אם-כן היינו הך, כמו שור העומד להריגה. אבל לפירוש הראב"ד ופירושו הראשון של רש"י, יש לפנינו שני דינים משתי מיני תקלות. אחת משור העומד להריגה שהוא סכנה להגוף, והשניה, מאילן העומד לקציצה שהוא סכנה לנפש, ובשניהם מצוה על כל ישראל לבערם מן העולם. ופשוט שכן הוא בכל עבירה, אם היא תקלה מצוה לבערה. והרי זהו חידושי שאמרתי בדברי רבה "שהכל מצווים עליו לבערו", לא מפני שהגזלן לא יעבור על ב"י אלא בשביל תקנת העולם שלא יכשלו באיסור חמץ

והשני בעל הנתיבות ז"ל. דהנה הגיד לי מעכ"ג ידידי הנ"ל בעצמו, אחרי שראה חידושי ב"הפרדס" שמצא כדברי בספר מקור-חיים להגאון בעל הנתיבות וששתי על אמרתו כמוצא שלל רב. ועתה בחוהמ"ס השגתי ספר זה אצל אחד מידידי הרבנים פה בנוארק ומצאתי שכן הוא, שקוטב מחדושי נמצא בו

- לכן מה מאד אתפלא על ידידי הנ"ל שלא זכר ב"הפרדס" את שר-המסכים רבן של ישראל בעל הנתיבות, לחזקני ולאמצני, ועוד השתמש מחדושי נמצא בו

והנה מע"כ ידידי הנ"ל שואל, בשביל מי המצוה לבער חמצו של הגזלן. אם בשביל הגזלן, הלא הלעיטהו לרשע, ולאחרים שיאכלו בגזל, הרי גם הם נעשו גזלנים ושוב הלעיטהו? ?ז - התשובה פשוטה, שבני ביתו ומשפחתו של הגזלן אינם גזלנים באכילתם, וכל מי שיאכל ברשותו ולא ידע שהחמץ גזול, אנו מחוייבים בתקנתם

ועתה אין עוד כל ספק, שדברי רבה , "שהכל מצווים עליו לבערו" הוא כמו שבארתי. וכמובן שטרם ראיתי דברי הראב"ד ז"ל, הדגשתי כי בחמץ מלבד תקלת האיסור כרוך בו גם סכנת-כרת, כדמות שור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, שהם מזיקים כמלאכי-מות. אבל לפי פירוש הראב"ד, גם תקלת-איסור לבד, דיה להטיל מצוה על כל ישראל לבערה מהעולם

והנה ב"הפרדס" הנ"ל יצא ידידי הגר"מ פיינשטיין לחלוק על חבריו האוסרים השקעת וטבילת כבדים בדם, ואומר בזה הלשון: "ברור שאין בזה