דברי יוסף לה

אינו כלום לדינא. דהא אמנקיותא ידוע שבזה"ז ובאמריקה קפדי עוד יותר ומדיחין כל דבר-אוכל הנקנה קודם שמבשלין וכל-שכן בשר וכבד שמטונפין מדם שעליהם שמאוס ושקוץ לכל אדם, כדאיתא בסוף מכות, שודאי מדיחין, ודבר שדרכו להדיח אף בשביל נקיות בעלמא נמי מקרי דרכו בהדחה, כמפורש באו"ח סימן תמ"ז. וראיה גדולה לזה שיש לסמוך שידיחו הבשר גם מצד מנקיותא בעלמא, דהא הטור סובר כהרא"ש דבצלי אין צריך הדחה אף לכתחילה כדאיתא בש"ך סימן ע"ו סק"א וכן הוא דעת המחבר להש"ך, עיי"ש בפמ"ג, ומ"מ פסקו הטור והמחבר בסימן צ"א, דבשר חי הוא מידי דאורחיה בהדחה ששרי לכתחילה להניח בקערה של איסור צונן ולא חששו שמא יצלה להבשר שאז א"צ להדיח לדידהו. ובפרט שמקור ההיתר כתב הרשב"א מקרא ד"וישימו" החלבים על החזות" ששם הוא מתנות כהונה שיותר מצוי בצלי, עיין בתוספות חולין דף קל"ב בד"ה "אין", ומ"מ לא חששו אף שמדינא א"צ הדחה, ומוכרחין לומר שהוא מטעם שמצד נקיותא ידיחו שסגי להתיר להניח עליו איסור צונן מחמת שגם זה נחשב אורחיה בהדחה. ועל מנקיותא ודאי קפדי אף בעלי-עבירה כמו העושים כדין, דהא אינו שייך זה לאיסורין ויש לסמוך על זה בכל זמן וכל-שכן בזמננו שידוע שמקפידין אמנקיותא עוד יותר, שיכולין לסמוך על זה אף לכתחילה

..-- -- ומה שכתב הגר"י קאנוויץ, שמכשילין להקונים בלאו דבל-תשקצו שאיכא אף כשמדיחין היטב באופן שליכא שום דם, משום שנמאס בזה שהיה פעם אחת, כמו בקרנא דאומנא. - הנה ברור, שלאו דבל-תשקצו שייך רק כשידוע להאוכל שהוא כבר מאוס ומ"מ אוכל, אבל כשאין ידוע לו שהוא דבר מאוס, אין להאוכל שום איסור אפילו בשוגג, ואם-כן מותר לכתחילה להאכיל לו דבר שאין ידוע לו למאוס. ומפורש זה בתוספות כתובות דף ל' ע"ב בד"ה "לא צריכא", שמחמת שהתרומה שתחב לו בבית-הבליעה שנמאסו, חזיא לשלא בפניו שלא ידע שנמאסו, איכא חיוב ממון. והא תרומה אינו יכול למכור לעכו"ם אלא לכהן שיעבור בבל-תשקצו ואסור להכשילו, וא"כ לא הפסידו כלום, דאף אם היה מחזיר לא היה יכול למוכרו, ואיך שייך לחייבו על זה? אלא ודאי שכיון שלא ידע שהוא מאוס, אין שייך כלל האיסור דבל-תשקצו ולכן היה מותר למוכרו לכהן שלא היה בפניו אם היה מחזירו, והפסידו בזה שלא החזירו וחייב

..--- ועתה אבאר בענין איסור אונאה. מה שכתב הגר"י קאנוויץ, שיש כאן איסור גזל מחמת שהדם מכביד, כמו בשובר מפרקתה, אינו מובן כלל. הא