דברי יוסף לג

דאמר ליה, אנא בעינא למיעבד הא מצוה" עיי"ש. - הרי מפורש שבדבר שיש בו סכנה, מצוה על כל אחד מישראל לבערו מהעולם, אם לא שטוען בעל הדבר, שהוא חפץ במצוה זו, ואז יש לו תביעה של זכות-מצוה מביעור הסכנה, ותו לא. - בכן, גבי חמץ של גזלן, אם בא אחד ושרף במועד שאז יש סכנה בחמץ זה, הרי בער בשריפת החמץ סכנת כרת מישראל, לכן הוא פטור. וזהו "שהכל מצווים עליו לבערו", כמו בשור העומד להריגה וכו'. והכא גבי חמץ, לא יוכל הגזלן לטעון "אנא בעינא למיעבד הא מצוה", כי מדוע לא עשה המצוה בזמנה, לכן במועד כל הקודם זכה. ודייק רבה לומר "שהכל מצווים עליו לבערו", מצווים ולא מחוייבים, המצוה היא על הסרת סכנת-כרת מרבים, עכ"ל

והנה מה שכתב שהחמץ במועד סכנה הוא והשוה אותו לשור המזיק ולאילן הנוטה ליפול, והשורף את החמץ בער בשריפתו סכנת-כרת מישראל ולכן הוא פטור, וזהו "שהכל מצווים עליו לבערו" כמו בשור העומד להריגה וכו', - הנה דברים אלה אינם ראויים לחכם כמותו. ואם יש לומר בזה, היה לו לומר פשוט, משום תקלה דאיסור חמץ גרידא, דלא ליתי למיכל מיניה. והנה גם אי יהיבנא ליה דעתו, שיש בזה סכנת-מיתה, אכתי לא תיקן כלום, דהא לגזלן גופיה אין חוששין - דהלעיטהו לרשע וכו' לדעתו, ולאחרים הלא החמץ אינו שלהם ומיבדל בדילי מיניה ולא אתו למיכל, וצריך לומר שיאכלו בגזל, אם-כן נעשו גזלנים ושוב "הלעיטהו לרשע וימות", ולמה מצווין לבערו

? ואם-כן על-כרחך צריך לומר דמדרבה מוכח דאחראין אנו לרמאין גם בגזלן, אי משום דלא ליתי לידי תקלה למיכל מיניה, או משום לעבור עליו בב"י כאשר כתבתי ב"הפרדס" מחודש סיון. והנה אם נימא הטעם מחמת דלא למיתי למיכל, יקשה למה השורף פטור? הא הגזלן יכול לומר ברי לי שלא הייתי נכשל בחמץ. ועוד דמשום זה היה די במחיצה כדין חמץ של נכרי בבית ישראל, ולמה צריך בעור דוקא? י - אלא על-כרחך כדברי. דהטעם הוא שלא יעבור הגזלן על ב"י, והרי דחוששין גם בתקנתו של גזלן החמור, כדברי לעיל

ועוד כתב: "גם ביאורו של ידי"נ הנ"ל בפירוש המשניות של הרמב"ם בדברי רשב"ג, אינו עולה יפה. ומה יעשה בדברי רש"י בב"ק דף ס"ט ע"א, ודברי הרע"ב במשנה מע"ש פ"ה ושאר מפרשי המשנה, שכולם תפסו דברי