דברי יוסף ל

והנה מע"כ ידיד-נפשי הארי שבחבורה, הגרי"ל זעלצער שליט"א, מביא ראיה מב"ק דף צ"ח ע"ב "דאמר רבה, גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו" - והפירוש, משום שלא יעברו עליו בבל-יראה. והנה הנגזל בודאי לא עבר בב"י דאינו בידו, ועיין בנוב"י קמא או"ח סימן כ', דלהנגזל יהיה החמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, משום דלא עבר על ב"י, ואם-כן החובה לבערו היא, כדי שהגזלן לא יעבור על ב"י, אלמא דאנו אחראין גם לגזלן החמור. אלא שבאמת הרמב"ם לא הביא דין זה, וצריך לומר משום דפסק כרשב"ג דהלעיטהו לרשע, עכ"ל ב"הפרדס" מחודש סיון תרצ"ז

ולפלא, איך עלתה על דעתו הגדולה והעמוקה, לחייב את ראובן על חמצו של שמעון, בכדי להציל את שמעון מעבירת ב"י. - ואם הגזלן מחויב בב"י כמפורש שם בנוב"י,לא יתכן לאמר שהכל מצווים עליו לבערו, ואם הנגזל אינו מחוייב, אחרים לא כל-שכן

אולם כוונתו של רבה, לא על החוב של ב"י, אלא למצות ביעור, ולא בשביל טובת הגזלן - כי הלעיטהו לרשע וימות - אלא בשביל טובת הכלל, שלא יכשלו ישראל באכילת איסור-כרת, שהחמץ במועד סכנה הוא והרי הוא כמו בב"ק דף צ"א ע"ב "בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, אי הכי מאי קא טעין ליה? דאמר ליה, אנא בעינא למיעבד הא מצוה" עיי"ש. - הרי מפורש, שבדבר שיש בו סכנה, מצוה על כל אחד מישראל לבערו מהעולם, אם לא שטוען בעל-הדבר, שהוא חפץ במצוה זו, ואז יש לו תביעה של זכות-מצוה מביעור הסכנה, ותו לא. - בכן, גבי חמץ של גזלן, אם בא אחד ושרף במועד שאז יש סכנה בחמץ זה, הרי בער בשריפת-החמץ סכנת כרת מישראל, לכן הוא פטור. וזהו, " שהכל מצווים עליו לבערו", כמו בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. והכא גבי חמץ, לא יוכל הגזלן לטעון "אנא בעינא למיעבד הא מצוה", כי מדוע לא עשה המצוה בזמנה, לכן במועד כל הקודם זכה. ודייק רבה לאמר , שהכל מצווים עליו לבערו", מצווים ולא מחוייבים, המצוה היא של הסרת סכנת-כרת מרבים

ובזה ניחא מה שמקשין, מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דרבה? -כי הרמב"ם כלל דין זה דרבה בדין אחר. והוא בהרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז' הלכה י"ג " שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור