דברי יוסף כט

מחויבים למונעו מעבירה שיעבור, אבל כנראה שהרמב"ם לא סבירא ליה חילוק זה ולכן המציא טעם אחר לשבח, לחלק בין גזלן לשאר בעלי-עבירה "לפי שעון הגזלנות יותר גדול", ועל זה הדגיש באמרו: "וכל זה דבר אמתי" - כלומר, זה הטעם לשבח ולא טעם אחר

גם חקר ידידי הנ"ל, אם הקונים את הכבדים האלו יכולים לתבוע מהמוכרים את דמי הכבדים בחזרה, כמו במוכר דבר האסור דמבואר בחו"מ סימן רל"ד דמחויב להחזיר? ז ופשט בפשיטות שהמוכרים פטורים מלשלם דמי-מקחם, מפני שיש כאן רק איסור דרבנן, דדם שצלאו הוא מדרבנן, וידוע פסק הרמב"ם שאיסור דרבנן שאני מאיסור-תורה לענין החזרת דמים

לדעתי, דין זה עוד צריך עיון. כיון שבשעה שמכרו את הכבדים היה עליהם איסור-דם דאורייתא, אפשר מאד, שאף-על-פי שביד הלוקח נשתנה האיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, מכל מקום אין השנוי הזה פוטר את המוכרים מלהחזיר הדמים, כיון שהם מכרו דם שאסור מהתורה. - דוגמה לזה מצינו בחולין דף קי"א ע"א, דאמרינן "כחלא עילוי בשר שרי, מאי טעמא? חלב שחוטה דרבנן. כבדא עילוי בשר אסור - דם דאורייתא". והקשו בתוספות שם ד"ה "דם דאורייתא", והלא דם שבשלו אסור רק מדרבנן? ז ותירצו, שמתחלה קודם הבישול היה הדם הזה אסור מדאורייתא

ועוד, כי הריב"ש - מובא בב"י בטור יור"ד סימן קי"ט - כתב, כי אין כל מקור וראיה לפסק דינו של הרמב"ם המחלק בזה בין איסור-תורה לאיסור דרבנן. ורק מפני שהבאים אחרי הרמב"ם אינם חולקים עליו בזה, הוי דינא הכי, ואם-כן די לנו חילוק הרמב"ם שבשעה שמכר היה רק איסור דרבנן, אבל לא באיסור כזה, שבשעת מכירה היה דאורייתא ורק ביד הלוקח נשתנה לאיסור דרבנן. באופן כזה אפשר מאד, שזה נכלל בפסק הרמב"ם שכתב, שבכולם המוכר מחזיר את הדמים

צא ולמד, אם אחד מכר לחברו דבר האסור מדאורייתא וביד הלוקח נתערב דבר האסור ברוב היתר, באופן שמדאורייתא נתבטל האיסור ונשאר רק איסור דרבנן, והלוקח אכל אחר-כך את כל התערובות באיסור דרבנן, האפשר לאמר באמת שבודאי פטור המוכר מלהחזיר הדמים ללוקח? - הלא אם עירב הלוקח בששים לח בלח והותר האיסור לגמרי, מספקא ליה להנתיבות בחו"מ סימן רל"ד, ומכל-שכן באופן זה שנשאר לפחות איסור דרבנן. - לכן לדעתי, אין לפטור בפשיטות את המוכר מלהחזיר את הדמים ללוקח.