דברי יוסף כד

לכאן ויברר, ולכן אפשר שהעכו"ם יחליף אפילו אם אין לו הנאה מהחליפין. ולפ"ז בנידן דידן שאין ספק להעכו"ם שהלוקח היהודי יבוא להטבח ויברר איזה עופות שלח לו, לכן אין לחוש שיחליף כיון שאין לו הנאה מהחליפין- גם יש לצרף דעת רש"י בשם רבותיו הלכה למעשה, שהתירו בסימן של שחיטה, אף שהזהיר שמכאן ואילך אל ינהגו כן. וכ"כ אפשר לצרף הסימן של ניקור הורידין שיש בעופות. - ומכש"כ שיש טעם להתיר אם הטבח גם מולח את העוף בשביל הלוקח, ממה שהובא בב"י בסוף סימן קי"ח מתשובת הר"ן וז"ל: "כיון שהוחזק כאן שבאו טלאים מלוחים כשרים ממיורקא ואין דרך הנכרי למלוח אותם בכל הארצות האלה ולא נשמע מעולם שבאו טלאים מלוחים מקשטילא, אית לן למימר שחזקתן מן הכשרים ממיורקא הם" עכ"ל. - ולכן נראה לי ברור, שאין לפקפק בזה מלהתיר לכל-הפחות בדיעבד

אבל יש לעיין, כיון שהפוסקים ובראשם בעלי-התוספות בע"ז דף י"ב ע"א בד"ה "ושדי", סמכו להתיר במקום שהעכו"ם אינו מרויח מהגמרא ע"ז דף ל"ד ע"ב מההוא ארבא דמורייסא ועיי"ש, א"כ מדוע לא נתיר בכל מקום בלא חותמות, אם אך ידוע שהעכו"ם לא ירויח מהחליפין? ואנחנו רואים שרק בסעיף ב' ובסעיף י' אנו סומכים על סברא זו ולא באופנים אחרים. ר גם הרמב"ם הביא להלכה סברא זו רק אצל מורייסא ולא הזכיר אותה בחבי"ת, אלא פסק סתם שחבי"ת צריכים שני חותמות ולא חילוק אם העכו"ם ירויח או לא, ולכאורה היא פליאה עצומה

ונראה לדעתי, כי הנה ראיתי שהב"י בסימן קי"ד הביא בשם הר"ן וז"ל: "שלא השוו חכמים מדותיהם באיסור המורייסא לאסרו בכ"מ ובכל זמן, הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין רגילין לתת לתוכו יין מותר" ועיי"ש. - ולעומת זה מביא הב"ח בסימן קי"ח בשם הסמ"ג בנוגע לחבי"ת וז"ל: "יש הרבה טעמים שאין נוהגין עתה וכו' ומ"מ אין להקל שכבר נאסרה במנין" עי"ש. נמצא שעצם הדין של חבי"ת שצריך שני חותמות לא נאמר בו שום חילוק, רק בשני האופנים של סעיף ב' וסעיף י', שאפשר עליהם לאמר שהם אינם מעצם הגזירה, שהגזירה לא נגזרה בפירוש על אופנים האלה, רק שיש לדמות להגזירה, לכן באלה אפשר ללמוד ממורייסא שכמו שבמורייסא מצאו להקל במקום שהעכו"ם אינו מרויח בהחליפין, כן גם בחבי"ת יש להתיר. אע"פ שחבי"ת חמור ממורייסא, אבל הפרטים של הסעיפים הנ"ל אף שהם נכללים בדין של חבי"ת,