דברי יוסף כ

הם ותלינן שמעלמא אתו שבלעתן הבהמה עם האוכלין ותחילתן שרצו על הארץ, והאוכל תולע כזה אעפ"י שאין בו כזית ואפילו סרחה ונשתנית צורתה חייב כמבואר ברמב"ם הלכות מ"א פרק ב' הלכה י"א עיי"ש. בכ"ז יש להתיר הושטים היבשים עם התולעים שבהם, מפני שמבואר ברמ"א יור"ד סימן פ"ז סעיף ו' "עור הקיבה לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא". והש"ך הוסיף דה"ה לשאר בני מעיים כמביישין אותן עד שנעשו כעץ שהם מותרים, רק לכתחילה אין לעשות כן, ועיי"ש. ומובא בפ"ת דעת הגרע"א דזה דוקא היכא דליכא ששים אבל בדאיכא ששים מותר אף לכתחילה, והכא הרי ממלאים הושטים בבשר ויש ששים נגד התולעים היבשים. ומובא בפ"ת משו"ת תפארת-צבי שגם בתולעים אם מייבשים אותם הדין כן עיי"ש. ולכן בודאי יש להורות היתר בהושטים הנ"ל

אבל לכאורה דברי הרמ"א צריכים עיון, והוא כי ביור"ד סימן פ"ד סעי"ז פסק "שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא", משמע דבלא רפואה אסור, וכן הוא בביאור הגר"א ובפמ"ג שם והרמ"א לא הגיה ע"ז מאומה, א"כ דעתו מסכמת כי לבריא אסור ואיך כתב בסימן פ"ז דמאחר שנתייבש הוי כעץ ומותר, אם הנשרפין שעפרן מותר אסור לבריא ק"ו לאיסור שנתייבש שבודאי אסור לבריא? ולולא דברי הפ"ת משם תפארת- צבי היינו יכולים לחלק בין איסור בריה לשאר איסורים, דאיסור בריה חמיר טפי, אבל לפי דבריהם שהחזיקו בהיתר הרמ"א הנ"ל גם בבריה, היא קושיא עצומה על הרמ"א, דאף שהש"ך כתב בס"ק ל"ג שם, ומ"מ נראה דלכתחילה אין לעשות כן" אבל לא כתב לאסור, והרמ"א כתב היתר מפורש לכולם, ואיך אפשר שאפר של איסור יהיה אסור ואיסור שנתייבש יהיה מותר, כלפי לייא?

- ומדברי הרמ"א גופא בס' קנ"ה סעיף ג' שכתב "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה" עיי"ש, דמשמע מזה מפורש דלבריא אסור, אין מה להקשות על דבריו שבסימן פ"ז סע"י הנ"ל, דאפשר לאמר שבסימן קנ"ה משמיענו שמותר לכתחילה לשרוף השרץ ולבטל האיסור אף שאסור בכ"מ לבטל איסור לכתחילה, ורק משום חולה מותר וכמובן שזה דוקא לחולה מותר, אבל בשביל בריא אסור לבטל האיסור לכתחילה, ולכן בסימן קנ"ה שכתב בזה"ל "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכל לרפואה" דאיירי