דברי יוסף יז

הרי זה פטור, היינו בעצמות הרכין או שיש בהן מוח, אבל בעצמות הקשות והיבשות בודאי גם איסורא ליכא. וכ"ה במשנה ר"פ העור והרוטב, ופרש"י שיש בהן מוח ואינן מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה), וא"כ פשוט דעצמות שנתייבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועיין בתוספות ע"ז דף ס"ט ע"א ד"ה ההוא, דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים, דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור וכו' ולענין אכילה שפיר דמי

ומה שיש לחוש בזה, מהעצמות שנתייבשו ובלעו מבשר נבילה, כמבואר בסימן צ"ט ס"ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשאר כלי עצם. (ויש להעיר ע"ז מפסחים דף פ"ג ע"א דמקשה הני עצמות היכי דמי, אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ"ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צליה ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כוונת הש"ס דהא אפשר בהגעלה, וצע"ג) אלא דבאינו בן-יומו הא נוטל"פ מותר. מ"מ הא לכתחילה אסור קדירה שאינו ב"י כמבואר בע"ז דף ע"ה וביו"ד סימן קכ"ב, דגזרינן קדירה שאב"י אטו ב"י. והא הבלוע תמיד אי"ר לאכילה, א"כ מה בכך שנתייבשו, מ"מ אפשר שהבלוע יוצא ע"י בישול, וה"ג יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי ע"י הריד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י או"ח סוס"י תמ"ז בנוטל"פ בפסח דאסור ובלבד שלא יהיה נפסד לגמרי, דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור, וכמבואר בתמורה דף ל"א ע"א דלכי גדיל הוי עפרא בעלמא וכמש"כ הר"ן בע"ז דף ל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום. (והארכתי בזה באחיעזר חיו"ד סימן י"א להתיר בכדומה יעיי"ש

וגם למש"כ הש"ך בסימן פ"ז ס"ק דה"ה בשאר בני מעיים, כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות אפילו לדעת החולקים וש"י הרמ"א שם דר"ל דאין עצמות מעלין, משום דס"ל דיש בהם לחלוחית, מ"מ נראה דהיכא שנתייבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה"ג כו"ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים. ועוד נראה לפמש"כ הגרעק"א בתשובה סימן ר"ז הובא בפתחי - תשובה שם, דכל היכא דאיכא ס' דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה, וא"כ ה"נ בנ"ד לא יבוא לידי איסור